ספינת האהבה / פרק 14
"תראה, אני לא אומרת שאני לא פחדנית. אני פחדנית. אני פחדנית יותר משאתה יכול להעלות בדעתך." אני לא יודעת למה אני פותחת בפניו את הבעיות שלי. "אבל אני לא רואה טעם בלהתמודד עם הפחד הזה."
"אבל למה? את פוסלת חוויות בחיים שלך מבלי שניסית בכלל ומבלי להבין אם את אוהבת או לא. והכל בגלל המחשבה שאת מפחדת."
"פחד הוא לא מחשבה. הוא תחושה פיזית."
"חולק עלייך, אדמס. פחד זה מחשבה שאת לא מסוגלת להתמודד עם משהו."
"חולקת עליך בחזרה, וושינגטון. לפחד יש תסמינים פיזיים כמו דפיקות לב מואצות, זיעה, כאב בטן ואפילו הקאות."
"זה לא פחד. זו חרדה. זה פחד שמא יקרה משהו ולא פחד ממשהו שקורה. אלה שני דברים שונים לגמרי."
אני מחייכת בציניות. הוא באמת חושב שהוא יכול ללמד אותי על פחד וחרדות?
"כן, אני מכירה את המונחים האלה. העובדה שאני לא אוהבת לעשות כל מיני פעילויית אקסטרים קשורה יותר בניהול סיכונים מאשר הפחד. אני רוצה להישאר בחיים עוד הרבה שנים, אז אני בוחרת את המקומות שאני מוכנה להסתכן."
"איזה בולשיט." הוא אומר בלהט ואני רואה שהדיון הזה מסעיר אותו. אני תוהה מדוע.
"סליחה?" אני מעלה את טון הדיבור שלי.
"אמרתי שזה בולשיט. את לא יכולה לבחור את המקומות שאת בוחרת להסתכן. את מסתכנת כל יום במודע ושלא במודע. את יכולה ללכת בכביש ולהידרס על ידי איזה משוגע. את יכולה לחטוף שבץ באמצע הלילה במיטה."
אני חושבת על דבריו והוא לא משכנע אותי. "יש דברים שאני לא יכולה ויש דברים שאני בהחלט יכולה."
"אז את לא מצטרפת אליי לאומגה?" הוא קוטע את הדיון שלנו, כאילו כבר הבין שזה לא ילך לשום מקום. נראה שהוא התייאש ממני. כמו אריק. כמו אחרים.
אני נאנחת. למה הוא הזמין לנו את האטרקציה הזאת? מה בי שידר לו שאני אוהבת את הפעילויות האלה?
"ג'ק, אתה לא תצליח לשכנע אותי. אריק ניסה כל כך הרבה פעמים."
ג'ק נהיה רציני פתאום. אני שמה לב שמזמן כבר סיימנו לאכול ואנחנו עדיין יושבים שם.
"רוזי, תקשיבי. אין לי כוונה לנסות לשכנע אותך. את לא רוצה? אל תעשי. זה עניין פנימי שלך. אני רק מציע לך להצטרף אליי."
"אוקיי," אני מסיימת את הוויכוח הזה ומתחילה לערום את הצלחות אחת על השנייה. ג'ק עושה כמוני. הויכוח בינינו הסתיים אבל השקט שעוטף אותו יותר מידי מרעיש לי. אנחנו יוצאים מהמסעדה ויורדים במעלית לקומה ארבע וצועדים לאולם ההופעות. אנחנו מגיעים בדיוק בזמן למופע שמבוסס על הסרט "גריז". למשך כשעה אני מרגישה כמו סנדי שיושבת ליד דני זוקו. ניקיתי את המחשבה הזו כבר כמה פעמים הערב, בעיקר כי אני יודעת מה התשובה. ג'ק ואני לא מתאימים בדיוק כמו שאריק ואני לא התאמנו. וגם אם אאמין מספיק חזק שיכול היה להתפתח כאן משהו, אז הוא היה מסתיים מאוד מהר. בסיום ההופעה ג'ק מציע להמשיך לאחד מהברים שפתוחים בסיפון שש, אבל אני מסרבת בתואנה שאני עייפה. ג'ק לא מתווכח איתי. הוא מלווה אותי עד פתח חדרי, מביט לצדדים כדי לוודא שאריק לא שם ומסמן לי בראשו שאני יכולה להיכנס.
הוא לא מנשק אותי. שלא לדבר על כך שהוא גם לא מחבק אותי או עושה איזו מחווה ולו הקטנה ביותר.
אני די בטוחה שהצלחתי לשכנע אותו במהלך הערב שאנחנו לא מתאימים.
אני די בטוחה שהוא בכלל לא התעסק עם המחשבה הזו מלכתחילה.
אני הכי בטוחה בכך שג'ק וושינגטון ירד ממני מעכשיו והלאה. והאמת שאני בסדר עם זה, כי אני יודעת כבר שאין טעם למשוך קשרים שברור שלא יעבדו.
וג'ק ואני - זה פשוט לא יעבוד.
***
אני לא מצליחה להירדם.
המילים של ג'ק רודפות אותי. בהתחלה אני הודפת אותן כדי לא לחשוב, אבל הן לא נותנות לי מנוח. כעבור כמה זמן אני מוצאת את עצמי חושבת על האומגה הזאת ועל הסיבה שאני לא רוצה לעשות אותה. אין לי פחד גבהים. אני לא מפחדת ממהירויות. אז למה אני לא רוצה? יכול להיות שההימנעות טמונה בי כל כך חזק רק כדי להגן על עצמי בלי סיבה? במשך חצי שעה אני צופה בסרטונים על האומגה המדוברת, כשמידי פעם אני מדמיינת את עצמי תלויה בין שמיים וארץ באמצעות כבל מתכת דק. ואז, אני כותבת לג'ק הודעה.
אני: אתה ער?
אני מחכה לתשובה במשך כמה דקות וכשזו מגיעה לבסוף אני כבר שוכבת במיטה אחרי כל טקס צחצוח השיניים, סרום וקרם ידיים.
ג'ק: תלוי. מה את מציעה?
אני מחייכת. אני לא מתכוונת ליפול בהצעה לפלירטוט הזול הזה. מבחינתי יש עניינים חשובים יותר על הפרק.
אני: דיון.
ג'ק: אוקיי. שוט.
אני מתלבטת איך לנסח את מה שאני רוצה לשאול.
אני: עשית פעם את האומגה הזאת? יש את הקטע הזה בסוף שקושרים אותך ואתה גולש על הבטן, זו תחושה כיפית או כזאת שהופכת לך את הבטן כמו בנפילה?
לפי הזמן שלוקח לו לענות לי אני מבינה שהוא מתלבט עם עצמו מה לכתוב.
ג'ק: אני מנסה להיות מנומס כי אני לא יודע עדיין איך את עם ישירות.
אני מרימה גבה כשאני קוראת את ההודעה הקרה הזו.
ג'ק: אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת.
אני עומדת לשאול למה כשהוא ממשיך.
ג'ק: זה שם אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו. מקום מסביר ומשכנע. גם אם הייתי, יכול להיות שאני אגיד לך את דעתי וכשאת תנסי את תחשבי שלא תיארתי לך את התמונה נכון, ואז תכעסי עליי.
ג'ק: לא רוצה את האחריות הזאת.
ג'ק: אם לא מעניין אותך או אם אין לך את הרצון והמוטיבציה הפנימית הזו לחוות ולנסות - אני לא משכנע.
אני כועסת קצת. אני מודה. ואני מרגישה שקצת יורד לי ממנו. איזה גבר לא רוצה לעזור למישהי כשהיא מבקשת עזרה? אני כועסת גם בגלל שאני כבר בפנים. השקעתי כבר כמעט שעתיים בשכנוע עצמי לנסות את האומגה הזאת.
אני: לא ביקשתי ממך לשכנע אותי. ביקשתי מידע. אני יכולה לעבוד עם מידע.
ג'ק: אני לא נותן מידע על משהו שאני לא יודע. את יכולה לקרוא מה שכתוב באפליקציה. זה גם מה שאני יודע.
אני: אוקיי. הבנתי.
אני מוציאה אוויר תוך כדי שאני כותבת.
ג'ק: בסדר, אני אצעד לכיוון הבור הזה. מה הבנת?
אני: שאתה לא מוכן לעזור לי.
ג'ק: לעזור? לא ראיתי שביקשת עזרה. כתבת לי מתישהו שאת מבקשת עזרה? מה שאת מבקשת ממני זה תעודת ביטוח. את מבקשת ממני להבטיח לך שמה שאת מפחדת ממנו לא יקרה. אז אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה, וגם אם הייתי מבטיח לך אז לא באמת התמודדת עם הפחד שלך. פשוט מישהו אחר הבטיח לך שהוא לא יהיה.
ג'ק: אני לא רוצה להיות אחראי עלייך או על מישהו אחר.
וואו. אני ממש נעלבת עכשיו. אני לא מוצאת משהו לכתוב לו מלבד לילה טוב.
ג'ק: כבר מזמן הבנתי שאני לא רוצה למשוך אף אחת אחריי. אני רוצה לעשות יחד. אני רוצה שנהיה שווים.
אני: כן. אמרתי כבר שהבנתי.
אני: אני הולכת לישון. כבר מאוחר.
אני: לילה טוב.
אני מסכמת, מכבה ומשתיקה את הטלפון. החדר נהיה חשוך ברגע ואני מרגישה את הבדידות מכה בי. זו תחושה לא מוכרת. כבר הייתי לבד. אני לבד רוב חיי, עד שאריק הופיע.
הפעם, אני מרגישה בודדה.
אני מסתובבת על הבטן ומנסה להסיט את המחשבה לכיוונים חיוביים כדי להיות מסוגלת להירדם. זה בדרך כלל עובד. אבל לא הפעם. הדיון עם ג'ק הבעיר בי משהו לא ברור. זה מרגיש לי כאילו שג'ק לא מאמין בזוגיות, בנפשות תאומות, או בחיבור כלשהו בין אנשים. זה מרגיש כאילו הוא מאמין שכל אדם צריך להיות לעצמו. אני בעצמי כמעט כל חיי ועמוק בתוכי, מבלי להודות בכך בקול, משתוקקת למישהו שיהיה איתי. מישהו שאוכל לחלוק איתו את הדברים הכי עמוקים שלי. או איך שאני תמיד אומרת - מישהו לגנוב איתו סוסים.
אני עוצמת עיניים ומנסה לעודד את עצמי כדי להירדם. ואז, אני פוקחת אותן בבת אחת.
מישהו דופק בדלת.
ושוב.
הטלפון שלי משמיע צליל.
ג'ק: תפתחי לי את הדלת.
הבטן שלי מתהפכת. אני נקרעת בין הרצון לומר לו לחזור לחדר לבין לקום ולפתוח את הדלת. מה הוא עושה כאן בכלל?
הוא שוב דופק. "רוזי, תפתחי." הוא צועק.
אני מדליקה את מנורת הלילה, קמה מהמיטה, מסדרת את חולצת הפיג'מה הארוכה שאני אוהבת ופותחת את הדלת. ג'ק עומד שם בשורטס, טי-שירט לבנה וכפכפים. הוא לא אומר כלום. רק מסתכל עליי.
"הכול בסדר?" אני שואלת לבסוף אחרי שתיקה של שניות ארוכות.
הוא מניד בראשו. אני רואה, לפי שפת הגוף שלו, שהוא מתלבט לגבי משהו. פניו רציניות, עיניו לא מפסיקות להביט בשלי וזה גורם לי להתכווץ. אני לא יודעת מה לעשות. להזמין אותו פנימה? לומר לו לחזור לחדרו? להמשיך לעמוד שם ולחכות שיסביר לי מה קרה?
"ג'ק, א..." אני מתחילה לומר משהו, כשהוא משתיק אותי.
"רוזי," הוא לוחש ושולח את ידו השמאלית להחזיק את הדלת. ידו הימנית דוחפת אותי בעדינות לתוך החדר. אני לא מתנגדת ועושה כמה צעדים פנימה. ידו משחררת את הדלת והיא נסגרת ונטרקת מאחוריו. נשימתי מואצת ואני מזכירה לעצמי שאני חייבת להמשיך לנשום רגיל. שוב ושוב. למה הוא ממשיך לעמוד שם בלי לעשות כלום? זה מוציא איתי מדעתי ורגליי מתחילות לרעוד. הוא סקסי בטירוף.
ג'ק עושה צעד לעברי ומושיט את ידו לעבר הצוואר שלי. אין בינינו מרחק כבר. ראשו מורכן אל שלי ואני מרגישה שזה כמו נצח עד שאני מרגישה את שפתיו נלחצות לשלי. ג'ק וושינגטון מנשק אותי שוב. אריק לא כאן ואין לו שום סיבה לעשות זאת. הוא בחדר שלי. אני מנשקת אותו בחזרה ושולחת את ידי לעטוף את גופו. הצעד הזה שלי גורם לו להתקשח עוד יותר ולהיות אסרטיבי. ידיו מורידות ממני את החולצה ואני כעת עומדת מולו ערומה. הוא מתפשט בעצמו ואני לא מסוגלת להסיר את המבט מחזהו הערום, השעיר והשרירי. עיני נמשכות כמו מגנט למותניו החזקות ולמטה משם. אני פתאום מרגישה פחד לא מוסבר. אני מרגישה שאני עומדת להיכנס למשהו שאני לא אוכל לצאת ממנו. אני חוששת שמה שיקרה בינינו עכשיו ישבור את ליבי אחר כך. אני מרגישה את זה. זה תמיד מה שקורה לי. אני מרימה את ראשי אליו ומנסה לתרגם את המבט שעל פניו. מבט של כאב. של ערגה. של רעב. אני נשכבת על המיטה כאילו המבט הזה בדיוק פקד עליי לעשות כן. אני לא רגילה לזה. ג'ק הוא בסך הכול הגבר השני שאני מכניסה למיטה ואני מרגישה בדיוק את אותו הרעב שעל פניו. הוא נשכב מעליי ואני אוחזת בו בכול הכוח. ואני גונחת. ואני בוכה. ואני מתמסרת לו עם כול הגוף והנשמה שלי.
לעזאזל איתך, ג'ק וושינגטון.