ספינת האהבה / פרק 17
"רוזי,"
קולו של ג'ק נשמע נעים. אני מרגישה את ידיו מנסות להעיר אותי. אני יכולה להישבע שהן מלטפות את לחיי. עדיין לא בא לי להתעורר.
"רוזי,"
אני מרגישה שאני מחייכת מתוך שינה. אני מרגישה את שפתיי נמתחות לצדדים ואת שרירי הלחיים מתאמצים להחזיק את החיוך הזה.
"רוזי, את נוחרת."
אומנם ג'ק לוחש, אבל המשפט הזה גורם לי לפקוח את עיני בבת אחת ולהתעורר אל המציאות. פניו מול שלי ואני דוחפת אותו בעדינות לאחור כדי להתיישר. הוא צוחק. אני מסתכלת סביבי ומגלה שאנחנו לבד באוטובוס. תודה לאל.
"חלום טוב?"
"אני לא חושבת שחלמתי. ישנתי עמוק."
"אני חושב שחלמת. נחרת. ומלמלת כל מיני דברים. וגם קראת לי כמה פעמים."
אני מסתכלת עליו בבהלה. לא. בבקשה שזה לא נכון. "קראתי לך? אז כנראה זה לא היה חלום כזה טוב." הוא ממשיך לצחוק ולוקח את ידי בשלו. "בואי, אנחנו צריכים ללכת." זה מצחיק גם אותי במידה מסויימת. זה נראה כאילו שמהרגע שאריק סיפר לי שג'ק יודע ושיש לו חברה חזרתי לשנוא אותו.
כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, אני תרה במבטי אחרי אריק או לו. הם לא שם. "את רוצה ללכת לחוף הים? לאכול משהו באי? או לחזור לספינה?" ג'ק שואל אותי.
"לחזור לספינה." אני עונה. "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אם בא לך ללכת לים." ג'ק נותן לי מבט חטוף שנראה כמו נזיפה. הוא לא משחרר את ידי.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" הוא שואל כשאנחנו עוברים את הבידוק ועולים בדרגנוע. מה אני רוצה באמת?
"אני חושבת שאלך לחדר להמשיך לנוח." אני מנתקת את ידי משלו, מה שגורר הבעה משונה על פניו.
"רוזי, קרה משהו? את עדיין נסערת מזה שאריק גילה שאנחנו לא זוג?"
אני מגחכת בקול. לא יודעת למה המשפט הזה שוב פוגע בי ככה.
"תקשיבי. את צריכה לומר לו לרדת ממך ולהפסיק להטריד אותך." ג'ק נשמע מאוד רציני. הוא גם נראה ככה. אנחנו צועדים אל המעלית והוא לוקח את ידי בשלו שוב. הוא לא מדבר. כשדלת המעלית נפתחת בקומה שלנו, אני שוב מנתקת את עצמי ממנו והולכת לכיוון החדר במהירות. אני רוצה כבר להיכנס לחדר שלי.
"רוזי," הוא קורא אחריי.
"ביי, ג'ק. תודה שניסית." אני אומרת ורגע לאחר מכן טורקת את דלת חדרי בפניו.
אני די בטוחה ששמעתי אותו נאנח.
***
אני מתקלחת במהירות ונכנסת לתוך המצעים הריחניים והנעימים, כשאני ערומה. גם זה לא משהו טיפוסי לי. אני בדרך כלל נכנסת למיטה עם פיג'מה מהפחד שיקרה משהו בחוץ ואני אצטרך לנטוש את הדירה שלי. אני נכנסת לתוך האינסטגרם ומאתרת את ג'ק בקלות יחסית. אני מגדילה את תמונת הפרופיל שלו ובוהה בה במשך כמה זמן. זו תמונה מקצועית, ללא ספק, פחות או יותר כמו התמונה שלי. ג'ק מצולם מהמותניים ומעלה ונראה שהוא לובש חליפה, ללא עניבה. הוא נראה מרשים, בטוח בעצמו ובכלל לא שחצן כמו השם שיצא שלו. העיניים שלו טובות, החיוך שלו קליל והמבט שלו כנה. תמיד חשבתי שיש לי מצפן די טוב לטיבם של אנשים, אבל כעת מתגנבת אליי שוב המחשבה שאולי אני טועה לגבי ג'ק. ברגע שאני עוזבת את תמונת הפרופיל ונכנסת לתוך הפיד שלו, אני מבינה על מה אריק דיבר. קוראים לה האת'ר מייסי. היא עורכת דין. בלונדינית. עיניים כחולות. צעירה. רגליים שלא נגמרות. גיזרה דקה. חזה מושלם. נראית כמו בובה מושלמת.
נראה לי שראיתי מספיק. אני מכבה את הטלפון, מניחה אותו על השידה לידי, מתהפכת על הבטן ומתחפרת עמוק בתוך המיטה.
אני נרדמת לשעתיים. כשאני מתעוררת אני מרגישה דווקא רגועה יותר מקודם. כאילו האבק שהפריע לי קודם שקע ומאפשר לי לראות. אני מקווה שעכשיו אוכל לעבד את מה שמציק לי ולפתור אותו. זה משהו שאני עושה מגיל צעיר. בכול פעם שאני מרגישה איזו מועקה גופנית, אני מנסה להבין מה באמת מטריד אותי ואז אני מכינה תוכנית פעולה כדי להתמודד איתה. אני חושבת על אריק, על העובדה שגילה שג'ק ואני לא באמת זוג, על כך ששיקרתי לו ועל כך שהוא אומר שהוא רוצה אותי בחזרה. אני חושבת שהבעיה היא שאני לא רוצה אותו בחזרה. וג'ק צודק. אריק לא יכול להכריח אותי להיות איתו ואני צריכה לומר לו שיפסיק להטריד אותי. כשאני אומרת לעצמי את זה, אני מבינה שלא זה מה שהטריד אותי כי המועקה עדיין שוכנת בתוכי. אני נאנחת כשפתאום אני מבינה שהמועקה היא לא אריק. היא ג'ק. אני הולכת אל חדר הרחצה, מתיזה מים על פניי ותוך כדי שאני מסתכלת במראה, אני מדברת עם עצמי. "יש לך שתי אפשרויות, גברת. האחת היא לברוח ממנו והשנייה היא להעביר עוד יומיים בחברתו ורק אז לברוח ממנו." כשאני אומרת את זה בקול, אני מתחילה להתפקע מצחוק. השעה כבר ארבע אחר הצוהריים. אני לא באמת יודעת הפעם מהי תוכנית הפעולה שלי, אבל אני כן יודעת שאני לא מתכוונת להישאר בחדר שלי עד שהשיט יסתיים. אני לובשת את בגד הים שלי, שמלה, כפכפים, משקפי שמש, כובע, לוקחת ספר, ואת התיק ויוצאת לסיפון העליון.
אני לגמרי בטוחה שאתקל באחד משניהם.
***
אבל אני מתבדה.
אני לא פוגשת אף אחד. לא באזור של הבריכה. לא במסעדה בארוחת הערב, לא בהצגה. לא בבר. גם אף אחד מהם לא שולח לי הודעה. זה מרגיש מוזר.
השעה כבר עשר בלילה כשאני יושבת על מיטת השיזוף בסיפון העליון, במקום שנפגשנו, ופתאום, כשג'ק לא לידי, יש איזה שקט שאני לא יודעת להסביר אותו.
בכל פעם כשאני שומעת צעדים מתקרבים, אני מרימה את מבטי בציפייה, אך מתאכזבת מחדש. אני בוהה בטלפון שלי ושוקלת אם לכתוב לו הודעה. אבל מה אכתוב?
אני יושבת שם כמעט עד חצות. כשהתאריך במסך הבית של הטלפון שלי מתחלף, רק אז, אני פתאום נזכרת שבעוד כמה שעות אני צריכה להתמודד עם הפחד שלי. האומגה.
ואולי זו המועקה שכיננה בי כל היום?