ספינת האהבה / פרק 22

אני צריכה לפנות את החדר שלי בשמונה בבוקר, אז אני קמה מוקדם כדי להספיק לשתות קפה אחרון על הסיפון. כהרגלי כשאני מתעוררת, אני בודקת את הטלפון שלי. להפתעתי הגמורה, מחכות לי מספר שיחות מאבי הביולוגי וגם הודעה ממנו.

אדווארד הרננדס: מה עשית? עם מי דיברת?

אני חוטפת הלם מוחלט כשאני קוראת הידיעה בקישור שצירף. זו ידיעה קצרה שמופיעה בעיתון בו ג'ק עובד.

התאריך: היום.

הכותרת : "השקרים של ראש העיר והקשר לאדריכלית הצעירה, רוזי אדמס."

הכתב: ג'ק וושינגטון.

התמונה: שלי. מהשיט.

הטלפון שלי מצלצל. שמו של אבי הביולוגי גורם לי להחוויר. אני לא עונה כי אני עדיין מנסה להבין מה קרה כאן. אני קוראת את תוכן הידיעה כמה פעמים ומתמלאת בכעס. השעה שש וחצי בבוקר ואני קופצת מהמיטה. אני מתקלחת, מתלבשת במהירות, מצחצחת שיניים, אורזת את תיק הרחצה ומכניסה אותו למזוודה. ברבע לשבע אני יוצאת מהחדר ומקישה בחוזקה על דלתו של ג'ק. הוא פותח אותה כשהוא חצי ערום. הוא עומד בתחתוני בוקסר ומשפשף את עיניו.

"רוזי?"

אני דוחפת אותו פנימה ומתחילה לחפש בחדר. אני צוחקת בציניות, על גבול הטירוף, כשאני מוצאת את הטלפון שלו על השידה. הטלפון נעול על ידי סיסמה.

"מה את עושה? איפה מצאת את הטלפון?"

אני זורקת את הטלפון לידיו של ג'ק. "תפתח אותו." אני פוקדת עליו. ג'ק מקליד משהו ובעצמו מתחיל להתעסק איתו.

"תן לי את זה, קודם אני." אני חוטפת ממנו את הטלפון, נכנסת לתיבת המייל שלו ורואה את מה שרציתי לבדוק. מייל של ג'ק לעורך שלו שכולל חילופי הודעות, שאלות וגם התמונה שלי.

"חתיכת חרא," אני מסננת ומרימה אליו את מבטי הזועם. האמת שבא לי להרביץ לו או לשבור עליו משהו. אבל אני שומרת על מעט השליטה שיש לי ומגבילה את הזעם שלי למילים. "אתה בן זונה. אני חושבת שהבנתי למה סלינה דיברה עליך ככה. אני לא מאמינה שנפלתי בפח שלך, האמנתי לך וחשפתי בפניך את סיפור חיי." אני לוקחת נשימה עמוקה, אבל לא כדי להירגע, אלא כדי להמשיך להיות מסוגלת להטיח בו את כל מה שאני חושבת עליו. "אני לא מאמינה שניצלת אותי ככה. אתה שקרן דפוק והלוואי שיפטרו אותך, ושתדרוס אותך משאית ושתשכב בבית החולים נכה עד סוף חייך." אני זורקת עליו את הטלפון שלו בחוזקה, הודפת אותו הצידה ויוצאת מחדרו, כשאני על סף בכי. אני מנגבת את הדמעות שלי כשאני הולכת אל המעלית. תודה על היעילות של חברת הספנות שבזכותה, תוך רבע שעה אני יושבת במונית שהזמנתי מראש ועושה את דרכי אל ביתי. כשאני מגיעה הביתה אני מתקשרת בחזרה אל אבי ומקבלת ממנו נזיפה הגונה. בצדק. היה בינינו הסכם לא כתוב ואני הפרתי אותו. אני מסתכלת סביבי, על הבית הצנוע בו אימי גידלה אותי ונתקפת שוב בזכרונות מכאיבים. כשאני בוכה על הזכרונות האלה וכשאני מתחילה להבין שיש סיכוי שאאבד אותו, הטלפון שלי מצלצל שוב.

ג'ק.

רק לראות את השם שלו על המסך ממלא אותי בכעס בלתי נשלט. אני לא עונה לו. אני מוחקת את השם והמספר שלו וכל היסטוריה שיש לי איתו מהטלפון. אני אפילו מגדילה לעשות וחוסמת אותו. אני לא רוצה שום קשר איתו. אני צוחקת על עצמי ועל מחשבותיי כלפיו מאתמול. איזו טיפשה. איך חשבתי שנוכל להיות חברים? אני פורקת את המזוודה, זורקת את כל הבגדים לסל הכביסה ומתארגנת. אני מלמדת היום משעה שתיים ועד חמש, אבל מחכה לי עוד הרבה עבודה פרט לכך, כך שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עכשיו זה לנסוע לאוניברסיטה.

בדרך שרה מתקשרת אליי. אני לא עונה גם לה, כי היא בטח שמעה והיא רוצה לדבר איתי על ג'ק. ולי אין שום רצון לשמוע ממנו.

אני נכנסת לפקולטה ואני יכולה להבחין במבטים שננעצים בי. אני יכולה להרגיש אותם גם מאחור. אבל אני מחייכת לכולם ולא נותנת לזה לערער אותי. לא עשיתי שום דבר לא טוב או לא חוקי. לא אני. אני חוזרת על המנטרה הזו שוב ושוב. אני בטוחה שבסוף גם אאמין בזה.

ג'סיקה, המזכירה שלי נכנסת אחריי לתוך המשרד שלי. מחוץ למשרד אנחנו רשמיות והיא קוראת לי דוקטור אדמס. בתוך המשרד היא פונה אליי בשמי הפרטי.

"רוזי, את בסדר?"

"אם את מתכוונת לידיעה המטופשת הזאת, אז כן." אני מניחה את התיק שלי במקומו במגירה התחתונה, תולה את הז'קט שלי על גב הכיסא, מתיישבת ומדליקה את המחשב שלי. פתאום אני מבינה שהתגעגעתי לעבודה שלי ואני נלהבת לחזור. טוב מאוד. זה יסיח את דעתי מכל הבלגן והריכולים עד שהכל ישקוט בחזרה. לאנשים יש זכרון קצר, אני אומרת לעצמי כעידוד נוסף.

"היא נכונה?" ג'סיקה שואלת את מה שלא בא לי לענות. אבל מצד שני, כבר כולם יודעים.

"שמועה. לא בדקתי את זה מעולם וגם לא הייתי איתו בקשר כלשהו. אדווארד הרננדס הוא לא אבא שלי." אני מרימה את מבטי ומטון הדיבור שלי אפשר באמת להבין שהידיעה הזו לא מבוססת על כלום. אני לא משקרת. הוא באמת לא אבא שלי. אין בינינו שום יחסים כלשהם, למעט הדירה שאני גרה בה.

"אז למה כתבו את זה? את יכולה לתבוע את העיתון על הוצאת דיבה, או על פייק ושיימינג."

נראה שג'סיקה נסערת יותר מאשר אני, ואני מחייכת אליה. "ג'סיקה, הכול בסדר. זה יעבור במהרה. אני אטפל בעיתון מאוחר יותר."

אני לא אטפל בכלום. אני רק רוצה לשכוח מזה ואני רוצה שאנשים ישכחו מזה. והדבר הטוב ביותר זה פשוט להתנהג כאילו זה לא מעניין אותי.

"את יכולה לדאוג לי לקפה, בבקשה? הגעתי ישר מהספינה."

ג'סיקה מהנהנת. "בטח. אבל תספרי לי אחר כך איך היה השיט? זה שווה? את ממליצה?"

אני מהנהנת. כרגע אני רוצה את הקפה שלי. ואת השקט והעבודה שלי. אני רוצה להעסיק את עצמי.

***

אף אחד מהסטודנטים שלי לא מדבר איתי על זה. השיעור הראשון - אדריכלות של מבנים - אורך שעה וחצי. זה קורס של שנה ראשונה שמספר הסטודנטים מגיע למעל למאה. אני מלמדת באולם הגדול והכיתה מלאה. היא בדרך כלל מלאה כי זה קורס מבוא חובה, אבל הפעם היא מלאה יותר מבדרך כלל. אני אוהבת ללמד ואני חושבת גם שהסטודנטים שלי אוהבים את השיעורים שלי. אני מכניסה לתוך השיעורים היבשים האלה אינספור דוגמאות וסיפורים וגם הפעם אני נותנת לעצמי דרור. השעתיים עוברות במהירות ואני ממשיכה לכיתה אחרת, שגם היא מלאה. השיעור האחרון שלי הוא בתכנון עירוני ואני בעיקר מדברת על תהליכי תכנון, אישורים וועדות תכנון. כשאני מזכירה את תפקידו של ראש העיר כיושב הראש של הוועדות האלה, ליבי מחסיר פעימה. גם אם ג'ק יצא חרא של בן אדם, לפחות הוא הציל אותי מאריק. אני מרשה לעצמי להתבדח עם הכיתה על הידיעה מהבוקר ובכך אני מקווה שהם יבינו שהיא רכילותית ושקרית. כשאני מסיימת את השיעור, כמו תמיד, אני עוד עונה לשאלות של סטודנטים באופן פרטני. חלק מהשאלות הן על חומר הלימוד וחלק מהן גם על נושאים בירוקרטיים כמו בחינות והשתתפות בשיעורים. זה השיעור האחרון, אז אני לא ממהרת ועונה בסבלנות לכל השאלות של כולם. בדרך כלל הם עומדים בתור, משהו כמו חמישה עד שבעה סטודנטים. היום היו כבר משהו כמו עשרה ואני מתחילה להתעייף. כשאני מרימה את מבטי כדי לראות כמה עוד נשארו אני חושבת שאני עומדת להתעלף.

כל הסטודנטים כבר הלכו ונשאר עוד אדם אחד שיושב בכיסא בשורה הראשונה ומחכה בסבלנות.

אני מכניסה את ספר הלימוד לתוך התיק ובאותו הזמן מסדירה את נשימתי. מה, לעזאזל, הוא עושה כאן? הוא לובש מכנסי ג'ינס כהים וחולצה לבנה מכופתרת. לא ראיתי אותו עדיין בהופעה כזו, שהיא משהו בין המראה הקז'ואל שאפיין אותו במהלך השייט לבין מראה רשמי עם חליפה מהודרת. הדבר העיקרי שאני מבחינה בו זה שהוא רציני. עיניו נראות קשות וכואבות ופיו מהודק כאילו הוא חושש שמשהו יתפרץ מהן. הוא כועס על משהו. זה מגוחך, כי על מה הוא כבר יכול לכעוס? ואם הוא כועס עליי על משהו, אז למה הוא בכלל הגיע לכאן? כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שלא בא לי להתמודד איתו ולשמוע את התירוצים שלו למה שעשה.

אני לא מביטה לכיוונו ולא מדברת איתו, אך כשאני מתחילה לעלות במדרגות ולצאת מהכיתה הוא קם ונעמד מלפניי.

"רוזי, אני יודע שאת כועסת עליי, אבל..."

"כועסת עליך?" אני מרימה את הקול והנה מתפרץ ממני בבת אחת חוסר הסבלנות שלי. "אני לא כועסת עליך. אני רותחת. ואני באמת לא חושבת שהיית צריך להגיע לכאן." אני מנסה לעבור אותו, אבל הוא ממשיך לחסום לי את הדרך. הוא מרים את ידיו באוויר.

"תני לי לסיים. תני לי להסביר."

"אין מה להסביר. אתה ניצלת אותי. חשבתי שאתה הגון וישר. חשבתי שנהיה חברים. לא העליתי בדעתי שכל האמצעים שלך קדושים." אני יורה לעברו. "אני לא רוצה שוב לאחל לך את כל מה שאיחלתי, אבל ההרגשה שלי לא השתנתה. אתה חרא של בן אדם."

ג'ק שותק ולוקח צעד הצידה. פניו משדרות מצוקה. אני מגחכת בציניות וחולפת על פניו. כשאני נמצאת כבר רגל לפני דלת היציאה אני שומעת את ג'ק קורא לי.

"חשבת לרגע שאולי נעשה גם לי עוול?"

אני עוצרת במקומי לשמע השאלה המפתיעה הזאת, אך לא מסתובבת. עוול? אני מאוד סקרנית לשמוע איזה עוול נגרם לו. אני שומעת את צעדיו המהירים מאחוריי וכשהוא ממש מאחוריי אני מסתובבת אליו.

"אם היית יוצאת רגע מהפינה הזאת שהכנסת את עצמך אליה ואם היה בך איזו טיפה קטנה של חמלה, היית יכולה לחשוב שגם אני עברתי כאן משהו. זוכרת שאמרתי לך שאני חושב שאריק סימם אותי ושהטלפון שלי נעלם?"

הוא נותן לי רגע להיזכר.

שיט.

כן. אני זוכרת.

"אני מעולם לא שלחתי את המייל הזה. זה אריק. הוא כנראה לא אהב את מה שאמרת לו והוא רצה לפגוע בך."

ג'ק נשמע כועס. כועס מאוד. אני תוהה על מי הוא כועס יותר - על אריק או עליי.

אין לי מילים. אני לא יודעת מה להגיד לו.

"רק רציתי שתדעי. לא יכולתי להשיג אותך בטלפון כי חסמת אותי וגם לא ענית לשרה, אז הגעתי הנה."

ג'ק כבר ממש קרוב אליי.

נשימתי נהייתה מואצת.

"אני לא מבין אתכן, הנשים. אני משתדל להתנהג כמו ג'נטלמן, להיות קשוב, מכיל, לא עושה שום דבר שאתן לא רוצות. ובסוף, איכשהו אני יוצא חרא של בן אדם. גם אני חשבתי שאת שונה." הוא אומר וחולף על פניי. אני רואה על פניו כמה הוא פגוע וליבי יוצא אליו. שפטתי אותו מהר מידי. "את יודעת למה סלינה לא סובלת אותי?" הוא שואל ואני לא עונה. "כי היא הייתה מלכה של דרמות. היא רצתה דרמות, יותר מאשר היא רצתה חבר ובן זוג לחיים. וזה לא התאים לי. אני רציתי חברה. ואהבה. אהבה גדולה מהחיים." הוא לוקח נשימה עמוקה. "מהרגע שראית אותי, שפטת אותי לפי סיפורים שרצו לך בראש. ואני הנחתי לך. חשבתי שאם תהיה לך הזדמנות תראי אותי איך שאני באמת. חשבתי עליך כל ההפלגה, רציתי להתקרב אליך, לדבר איתך, להכיר אותך. דאגתי לך. לא רציתי שתיפגעי מאריק. נתתי לך מרחב, למרות שהתנהגת אליי באופן די מגעיל. נתתי לך זמן כי חשבתי שזה יגיע טבעי ושבסוף תראי מי אני." הוא שוב לוקח נשימה עמוקה. "אההה ואגב, האישה הזו שמצולמת איתי בפיד שלי היא אחותי הקטנה. לא חברה ולא בת זוג. אחות. עוד דבר שמיהרת להאמין לו ממישהו אחר ולא חשבת לשאול אותי".

"ג'ק, אני..." אני לוחשת בקול רועד ושבור.

"עזבי, רוזי." הוא קוטע את דבריי. "דיברתי עם העורך שלי כל הבוקר והסברתי לו מה קרה. לקח לנו קצת זמן להבין מבחינה משפטית מול מה אנחנו עומדים ומה הדבר הנכון לעשות. העיתון יפרסם מחר הודעת התנצלות כלפייך." הוא שומר על מרחק ממני. אני רוצה לגעת בו. אני מרגישה שאני חייבת להתנצל בפניו. שפתיי רועדות.

"אני מתנצלת, ג'ק. אני..."

"כן. את מתנצלת. אני מתנצל. כמו שאמרתי, אני לא מעוניין בדרמות." הוא אומר את מה שאני לא רוצה לשמוע. אני מבינה את הטעות הפטאלית שלי ואני רוצה הזדמנות לתקן אותה.

אבל אני לא חושבת שמגיעה לי ההזדמנות הזאת.

אז אני ממשיכה לעמוד שם.

וג'ק הולך.

​

​