ספינת האהבה / פרק 9
נראה שאריק נושם לרווחה כשהוא רואה אותי. הוא קם וממתין שאגיע אל השולחן, ואז פותח את זרועותיו כדי להעניק לי חיבוק גדול.
"אני כל כך שמח שהגעת, רוזי." הוא לוחש לאוזני וריח האפטרשייב שלו הוא כמו חללית בזמן.
"היי אריק," אני אומרת ומנתקת את עצמי מהחללית בעדינות. הוא מושך עבורי את הכיסא לאחור בג'נטלמניות כדי שאתיישב וזה מבדר אותי. כל השקרים האלה של הרגעים הראשונים במערכת יחסים מבדרים אותי.
המלצר מייד מגיע ולוקח את הזמנתנו. אני בוחרת במרק עדשים למנת פתיחה ואריק מצטרף אליי.
"את נראית טוב, רוזי. השמלה הזאת ממש מתאימה לך. היא מדגישה את העיניים שלך." הוא אומר כשהמלצר מתרחק.
"תודה," אני אומרת בשקט ומתבוננת הצידה. מעולם לא ידעתי לקבל מחמאות ואריק מעולם לא ידע לתת אותן. זה די מפתיע אותי שזה קורה עכשיו.
במשך דקה אנחנו לא מדברים. אריק מסתכל עליי ואני מסתכלת לכל מקום, רק לא עליו.
"אני מבין שזה מוזר לך, ולכן אני אגש ישר לעניין. בסדר?"
אני מהנהנת.
"לא הייתי אני לפני שלושה חודשים. את זוכרת את העסק שפתחתי עם רוס לפני שנה בערך?" זו לא שאלה רטורית. הוא ממתין למענה ממני.
"כן." אני מהנהנת בציפייה לראות לאן זה מתקדם. הוא נאנח.
"לא סיפרתי לך את זה מעולם, אבל העסק שלנו דימם כסף וזה הכניס אותי למצב נפשי לא טוב." הוא שוב נאנח ונמנע מקשר עין איתי.
"מה זאת אומרת?" אני מנסה להיזכר אם היה משהו בהתנהגות שלו שיכול להתאים למה שהוא מספר עכשיו.
"נכנסתי לדכאון, רוזי. נפרדתי ממך כי כל כך התביישתי, כי הרגשתי נחות, כי הרגשתי שאני צריך לטפל בעצמי. חשבתי שמגיע לך גבר ולא הסמרטוט שהייתי אז." הוא מפסיק לדבר בדיוק כשהמלצר מגיע עם המנות הראשונות שלנו. הוא לא מסתכל עליי. אבל אני לא מורידה את מבטי ממנו. אני לא מאמינה לו. אני מחפשת סימנים לשקר. אבל אני לא מוצאת אותם.
"בואי נאכל. לפני שזה יתקרר." הוא מציע ואני שמחה על כך כי אני צריכה זמן לעכל את הסיפור הזה.
מה האינטרס שלו לשקר? אם זה שקר והוא נפרד ממני בגלל חוסר ההתאמה שלנו ובגלל שלא אהבתי את הדברים שהוא אהב, למה הוא רוצה אותי בחזרה? זה לא שפתאום הוא הבין שאנחנו מתאימים.
אז הוא אומר את האמת? כי אם הוא אומר את האמת, אז...
"מאז שנפרדנו עשיתי עבודה עם עצמי." הוא חוזר לדבר אחרי שהוא מסיים את צלחת המרק. אבל אז המלצר מגיע ועוצר אותו שוב. אנחנו מזמינים את המנה העיקרית וכשהוא מתרחק אני מסמנת לאריק בראשי שאני רוצה לשמוע את ההמשך.
"כבר תקופה שאני הולך לפסיכולוג. אני מטפל בבעייה הזו, והעסק התחיל להמריא. נשאר לי רק דבר אחד שאני צריך לתקן."
אני מבינה למה הוא מתכוון. אליי. אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לתקן. אני לא בטוחה שאני מאמינה לו. אני נזכרת בסטוריז שהוא העלה אחרי שהוא נפרד ממני. הוא יצא לבלות. הוא היה עם נשים. הוא ממש לא נראה בדיכאון.
לעזאזל, מה האינטרס שלו לשקר?
"את לא מדברת." הוא מציין את הברור ומנסה לדובב אותי לדבר איתו. אבל אני לא רוצה לחשוף את הקלפים שלי.
"אתה לא באמת מצפה שאני אומר שהכל בסדר ושאפול לרגליך, נכון?"
הוא מחייך. "לא. אמרתי לך כבר שאני מתכוון לעשות הכול שתחזרי אליי. אני מבין אם את צריכה זמן. רק אל תסגרי את הדלת הזאת. תני לי לחזר אחרייך מחדש. תני לי לזכות בך שוב."
אני שותקת ושותה מים. אני מניחה שזה יכול להתפרש כהודאה בשתיקה. זה בסדר מבחינתי. זה רק יכול לקנות לי זמן. הרי לא התחייבתי לכלום.
אנחנו אוכלים בשקט ומדברים על דברים שלא קשורים בעבר שלנו. אנחנו מדברים בעיקר על מיאמי, על הבחירות שצפויות בעוד כשנה ועל פרויקטי נדל"ן חדשים.
"אז איך זה להיות דוקטור לארכיטקטורה?" אריק שואל. את התואר קיבלתי חודש בערך אחרי שנפרדנו.
"נחמד. לא שינוי כזה גדול."
"את רוצה להמשיך בכיוון האקדמי או יותר בתחום הפרטי?"
"אני לא יודעת."
"אוקיי." הוא אומר ושותק. בסיום הארוחה כבר נגמרים לנו הנושאים לדבר עליהם שהם אינם אנחנו.
"אז מה התוכניות להמשך הערב?" הוא שואל כשאנחנו יוצאים אל הסיפון.
ג'ק.
אני נזכרת בהודעה שלו.
"אני אטייל קצת ואחשוב על השיחה שלנו." אני אומרת לו ואני מתכוונת לזה. אני בהחלט מתכוונת לחשוב על כל מה שהוא אמר. לחשוב. לבדוק. לחפור עמוק ולמצוא היכן ולמה הוא משקר.
"בסדר. אני רוצה לתת לך משהו." הוא אומר ועיני עוקבות אחרי ידיו שנשלחות אל הכיס במכנסיו. אני רועדת. יש לי הרגשה מה הוא עומד להוציא משם. "אני רוצה שהיא תחזור אלייך." הוא מושיט לי את טבעת האירוסין שהשלכתי עליו לפני שלושה חודשים.
"אריק, לא." אני דוחפת את ידו. "אני לא רוצה אותה." אני אפילו לא מסתכלת עליו. אני לא רוצה לראות שום דבר על פניו שיגרום לי לשנות את דעתי.
"את לא חייבת לענוד אותה. אני רק רוצה שהיא תחזור אלייך."
"אריק, בבקשה. מה שהיה בינינו נגמר, אני..."
הוא לא נותן לי לסיים את המשפט. "זה בגלל הג'ק הזה? אתם ביחד? זה מה שאת רוצה לומר לי?" רצף השאלות שלו מפתיע אותי. "הוא לא נראה כמו מישהו שייתן לך את מה שאת צריכה." ההערה הזו מקוממת אותי.
"מה זאת אומרת?"
"הוא נראה כמו מישהו שמרוכז בעיקר בעצמו." אני מרגישה שאני עומדת לפרוץ בצחוק ואני מכריחה את עצמי להפסיק. לו רק יכולתי לומר לו כמה שהוא צודק. "כמה זמן אתם ביחד?"
גם לשאלה הזאת אני לא מוכנה. אני לא בטוחה שאני רוצה לספר לו שג'ק ואני לא ביחד. זה דווקא עבד מצויין כשנתליתי על צווארו של ג'ק בבריכה.
"לא הרבה." אני משקרת.
"תיזהרי ממנו. אני מכיר טיפוסים כמוהו. הוא יעבור ממך לבאה בתור בלי לחשוב פעמיים."
"אז מזל שאני כבר רגילה לזה," העקיצה נפלטת מפי בשנייה. "סליחה." אני לוחשת.
"בסדר. זה מגיע לי. אני מבין שאני צריך להילחם עלייך חזק יותר."
להילחם? צד אחד שלי רוצה לומר לו שאין צורך, אבל צד שני רוצה להרגיש את זה. אף פעם לא נלחמו עליי. לא אבא שלי שעזב את אימא שלי בגיל צעיר. לא המורים בבית הספר היסודי שאמרו לאימא שלי שכלום לא יצא ממני. לא אף גבר שיצאתי איתו. וגם לא הוא בעצמו. עד עכשיו.
"טוב, אני אניח לך עכשיו. זה לא נגמר, רוזי." הוא מחזיר את הטבעת אל הכיס ולא מפסיק להביט בי. פניו מתקרבות אל שלי ושפתיו מנשקות אותי על שפתיי. אני לא מתנגדת. אני סקרנית לגלות אם לנשיקה שלו יש את אותה ההשפעה של פעם. כמה אהבתי להתנשק איתו. לאט ובעדינות, בדיוק כמו שהוא מנשק אותי עכשיו. כשהוא היה מנשק אותי בעבר, זה הרגיש כאילו העולם עמד מלכת. כעת, הוא משתמש בכל הטריקים שהיו מפעילים אותי. הלשון שמלטפת את שפתיי, הנשימות העמוקות שלו, והידיים שאוחזות בראשי תוך כדי, כאילו מסמלות לי שאני שלו.
כשהוא מתנתק ממני והולך בשקט, הוא כנראה בטוח שהוא משאיר אותי שם, רועדת ומתגעגעת לזה.
אבל אני מבינה שקיבלתי את התשובה שחיפשתי.
אני מסתובבת בעצמי ומתחילה ללכת.
אני לא מסתכלת לאחור.
אני מסתכלת קדימה.
יש לי פגישה נוספת.