איך עלה הרעיון לאתר הזה...

אני נמצאת כעת עם הילדים בפריז. 

ליום השלישי הזמנתי לנו סיור פריז הקלאסית עם חברת "אירופה הצעירה". בתחילת הסיור הסבירה לנו תום, המדריכה, על אומנות הרחוב בפריז. אומנות הרחוב היא לא חוקית, אבל עיריית פריז אימצה אותה באהבה. ברחובות העיר תוכלו למצוא על קירות הבתים, על הרצפה, על עמודים ולמעשה בכול מקום, יצירות של אומני רחוב. המיוחד ברעיון הוא שהאומנים האלה הם אנונימיים. אף אחד לא יודע מי הם. ועם זאת, הם מפורסמים ואהודים מאוד.

יש אחד, ספייס אינוויידור, שיש לו מאות יצירות פסיפס בעיר. הוא עד כדי כך מפורסם, שהעירייה הזמינה אותו באמצעות מייל ליצור באופן חוקי בתקופת הקורונה באחד המקומות הכי הכי בעיר.

בחודשים האחרונים אני חושבת על משהו, שדווקא כאן, בפריז, נתתי לעצמי את האישור הסופי.

בשנים האחרונות למדתי הרבה על כתיבה.

למדתי שצריך להשקיע בעריכה טובה, ולמדתי שעורכת טובה זה כמו לזכות בלוטו.

אחר כך למדתי שצריך גם הגהה. אחת. שתיים. לפעמים שלוש.

ולמדתי גם שעדיין יהיו טעויות, וזה בסדר כי אנחנו אנשים. ולמדתי שתמיד יהיו כאלה שלא יקבלו את זה ושיחשיבו את הטעויות לזלזול בקוראים.

למדתי להניח לזה.

למדתי שצריך להשקיע גם בעיצוב כריכה מושכת כי זה הדבר הראשון שבגללו קוראות וקוראים יחליטו אם לתת לספר צ'אנס או לא.

למדתי שזו תורה בפני עצמה ושאני לא מבינה בזה כלום.

למדתי שצריך להשקיע גם בעיצוב הספר (עימוד) ושיש מבנה, פונטים וגדלים מקובלים. למדתי גם על הזחות, תוכנת אינדיזיין ושוורד פשוט לא מספיק.

למדתי לעשות גם את זה.

ולמדתי שזה גוזל זמן.

למדתי שגם לספר דיגיטלי צריך תוכנה ועדיף מישהו מקצועי שיפיק אותו.

למדתי שהפקת ספר, הכי מקצועית שתהיה, גם אם היא תעלה אלפי ועשרות אלפי שקלים - היא לא מספיקה.

למדתי שחייבים שיווק וגם שאף אחד לא ישווק עבורי. לא אלה שלוקחים אלפי שקלים ועוד עשרות אחוזים מהמכירות עבור הפצה. לא החנויות שלוקחות עוד עשרות אחוזים ולא החנויות הדיגיטליות. גם לא אלה שנשכרו ליחצן את הספרים. אף אחד מאלה לא ידחוף את הספר שלי. 

למדתי שרוב האנשים ילכו עם הבטוח ועם מה שמשווקים להם, ולא יקחו סיכונים עם החדש והלא מוכר. 

וזה בסדר, זו דרכו של עולם. זה פשוט משהו שלמדתי.

למדתי שאם לא אשקיע שעות ביום על פוסטים בפייסבוק, אינסטגרם או טיקטוק אף אחד לא ישמע על הספר שלי.

למדתי שמקובל לתת ספרים במתנה כי המטרה היא שידברו על הספר. למדתי שיש אנשים ונשמות שרוצות לעזור ושאפשר לסמוך עליהם. אבל למדתי גם שיש כאלה שלא. 

למדתי שלא כולם יאהבו את מה שאני כותבת. ושלא משנה מה אעשה, תמיד יהיו כאלה שלא יהיו מרוצים.

למדתי שיש אנשים שמשקרים. ומרמים.

למדתי שאני צריכה להתרגל להתאכזב.

למדתי שאין קשר בין ספר טוב למכירות. למדתי שאין דבר כזה ספר טוב אלא שכל אחד אוהב משהו אחר.

ולמדתי גם מה ההבדל בין כותב לסופר. ובין סופר לסופר עצמאי.

למדתי שכתיבה היא רק חלק קטן מעבודתו של סופר עצמאי.

ובתום כמה שנים של פרקטיקה בספרות עצמאית, גם הבנתי שכל זה פשוט לא מתאים לי. 

הבנתי שאני לא רוצה להתעסק עם כל מה שמסביב לכתיבה ולשרוף זמן, כסף ואנרגיות, כי יש לי משאבים מוגבלים מאלה שאני מעדיפה להוציא על המשפחה, על ג'ק והחברים שלי.

הבנתי שאני רוצה להישאר מפוקסת.

כי. אני. רוצה. רק. לכתוב.

אני רוצה ליצור.

אז אמרו לי ויאמרו לי אנשים: זה לא אפשרי.

ויגידו לי אחרים: זה מה שצריך כדי להצליח. צריך להשקיע זמן וכסף בהפקה. וצריך לשווק. ולפרסם. ולנסות. שוב ושוב.

ויגידו לי: זה מה שמקובל. זה מה שצריך לעשות כדי להתפרנס מזה.

יכול להיות. כנראה. 

מה שבטוח זה שאני לא אוהבת ללכת אחרי מה שמקובל, אלא אחרי מה שמתאים לי.

פעם היה לי חלום להתפרנס מכתיבה.

אבל בשנים האחרונות גיליתי שיש דבר שחשוב לי יותר מהכול.

וזה החופש.

החופש ליצור.

החופש לעשות דברים בדרך שלי.

החופש ליהנות, להמשיך ללמוד דברים ולצבור חוויות.

מבחינתי כתיבה היא האומנות שלי והזכות לעניין ולרגש את מי שבוחר בי ובסיפורים שלי.

כבר תקופה שאני אומרת לאנשים שאני לא סופרת. אני מספרת סיפורים.

המטרה שלי היא לתת לכמה שיותר.

ונראה לי שזה יהיה הקטע שלי.

אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי בדרך עד לכאן. לכל מי שדחף אותי קדימה במילים טובות ולכל מי שלא אכזב. 

וכמו שאני אומרת לג'ק: "היא ידעה מה היא צריכה לעשות."