טירול, אוסטריה, אצבע משולשת

אני חושבת שאנשים שפוגשים במוות ונשארים בחיים נחלקים לשניים: 

כאלה שחיים בפחד שהוא יחזור ומשתדלים להוריד פרופיל.

וכאלה שמראים לו אצבע משולשת.

לפני שש שנים החלטתי שאם אני יוצאת מהמצב בו הייתי, לא אקח יותר שום דבר בחיים שלי כמובן מאליו. היה לי המזל גם והכרתי את ג'ק, שהבין על מה אני מדברת.

עכשיו, ג'ק ואני מאוד שונים.

בעוד שאני מוציאה אצבע משולשת למוות אבל מסתירה אותה מייד כדי שהוא לא ירדוף אחריי, ג'ק מרים את האצבע הכי חזק שהוא יכול.

זה לא שהוא לא מפחד. הוא פשוט לא חושב על הפחד ולא נותן לו לעצור אותו. הוא רואה משהו מפחיד ואומר לעצמו - על זה אני חייב להתגבר ואת זה אני חייב להרגיש.

אני לא כזאת. 

לפני כמה זמן, כשתכננו את הטיול האתגרי לאוסטריה, היה לנו ריב די גדול, כשג'ק אמר לי שהוא מרגיש שהוא מכריח אותי לעשות דברים שאני לא רוצה. אני אמרתי לו שאף אחד לא מכריח אותי לעשות שום דבר, שאני פשוט מפחדת, ושהוא פשוט לא מבין כמה קשה לי להתמודד עם הפחד.

אז חזרנו שוב לדיונים על פחד ועל אומץ, והימים עברו ואת הפחדים החלטתי לבסוף להשתיק. ידעתי שככל שאדבר עליהם ואתן להם לגיטימציה אני בסוף אמצא סיבה מספיק טובה כדי לוותר. 

ולא רציתי לוותר. 

עמוק בפנים אני רוצה להיות חזקה. אמיצה. מישהי שנותנת בעיטה לפחדים שלה וכובשת את העולם. אז הזמנתי לנו מלון, רכב, רפטינג במים גועשים וקניונינג - שתי האטרקציות שג'ק ממש רצה. 

ג'ק לא ידע, אבל בחודש וחצי עד לנסיעה עשיתי לעצמי דמיון מודרך. ראיתי איך אני יושבת בסירה, חותרת ונהנית בלי לפחד להיזרק לתוך המים. ראיתי איך אני משתלשלת עם חבל בתוך מפלים, איך אני לוקחת תנופה ומזנקת מעל המפל לתוך מים קפואים ואיך אני נתלית בחבל על מדרונות חלקים. צפיתי בסרטונים ואמרתי לעצמי שוב ושוב שאני הולכת לחוות וליהנות. 

בשבועיים שלפני הנסיעה החלטתי שאני לא חושבת יותר. שאני פשוט אסע ואתמודד. הדחקתי כל מחשבה לגבי הטיול.

ואז הגיע היום.

נוסעים לשדה התעופה. 

טסים.

ונוחתים. זהו. אין מה להדחיק יותר.

מרוב הלחץ שהייתי בו יצא לי שוב הפצע המעצבן הזה בשפתיים שיוצא כשהגוף והנפש שלי בסטרס. והייתי מתוסכלת. לא הצלחתי להבין למה אני בסטרס. למה יש אנשים שכל כך נהנים מהאדרנלין הזה ולמה אותי זה מכניס לסטרס? מהי התופעה הפסיכולוגית שאני לא מצליחה לפתור?

ג'ק מצא דרך נחמדה לעזור לי ובאימשט עלינו ברכבל כדי לגלוש במגלשה האלפינית הארוכה ביותר (כך אומרים). היא באמת הייתה ארוכה וכשגלשתי בה בהנאה רבה התחלתי לחשוב שאולי הכל זה העניין הזה של השליטה. כשאני בשליטה - אני פחות חוששת. כשאני לא בשליטה או כשיש חוסר וודאות כלשהו - כאן העניינים מסתבכים. אולי אני פשוט לא סומכת על עצמי. 

למחרת נסענו לרפטינג. ג'ק נראה צוהל ונרגש ואני הייתי מבועתת. הוא החזיק לי את היד ושאל אם אני רוצה לוותר.

לא. לא רוצה לוותר. רוצה לחוות. רוצה לחיות. רוצה להפסיק להיות פחדנית. רוצה לעשות אצבע משולשת ולהחזיק אותה גבוה.

אנחנו מקבלים ציוד. מתלבשים. מכירים את הקבוצה שלנו - כמה צעירים לא פחדנים מבלגיה. המדריך שואל מי רוצה לשבת מקדימה. כמובן שג'ק מרים את האצבע המשולשת שלו. אני מתמקמת בסוף הסירה. המדריך מסביר לנו את הפקודות וכיצד לנהוג במקרה והסירה מתהפכת.

"מתי בפעם האחרונה הסירה התהפכה?" אני שואלת כדי לקבל מידע וסוג של וודאות, וכולם צוחקים. הם כבר הבינו עם איזו פחדנית יש להם עסק.

אנחנו סוחבים את הסירה למים. ג'ק מרוקן לתוך חליפת הצלילה שלי בקבוק מים מינרלים. אני משתנקת מהקור.

"את תודי לי אחר כך." הוא מחייך אליי. אני מבינה את מה שהוא אמר כשאנחנו נכנסים אל הנהר הקפוא (כמעט). 8 מעלות. אין לי אוויר מרוב ההשתנקות. כולם צריכים לטבול במים עד הראש כדי שהמים בתוך החליפה יתחממו. זה כל כך קר. נראה לי שהאדרנלין מחמם אותי בנוסף לחליפה כי תוך כמה שניות אני כבר לא מרגישה את הקור. 

אנחנו עולים לסירה, תופסים מקומות ומתחילים לשוט. אני אחסוך מכם את הפירוט של השעתיים על הסירה ואסכם בכך שהסירה לא התהפכה, שחתרתי בכל הכוח שהיה לי, שהחלקתי פעמיים וחטפתי משוט בפרצוף, שנכנסתי למים הקפואים לשחות פעם אחת, ושהייתי קצת בפאניקה בכל פעם שהמים הגועשים היכו בנו. ג'ק קפץ למים כמה פעמים, פלרטט עם הגלים, נעמד על דופן הסירה, צעק בהתרגשות ולא הפסיק לצחוק. זה היה כל כך כיף לראות את השמחה הזו ואת חוסר הפחד. והאמת שגם אני בסוף די נהניתי, בעיקר מהתחושה שעשיתי את זה. שחוויתי.

אבל הרפטינג לא היה הדבר שבאמת הפחיד אותי. הדבר שהפחיד אותי הגיע למחרת.

הקניונינג.

קניונינג - הגדרה מוויקיפדיה: גלישת קניונים היא פעילות נופש וספורט שבמסגרתה נעים המשתתפים בתוך ערוצו של קניון, תוך מעבר על פני מכשולים שונים הנמצאים בו בתוכם, לרבות הפרשי גובה ומכשולי מים.

התחלנו את היום דווקא בטיול לאגם מקסים בפסגת הר שטיפסנו ברגל. שם שתינו קפה ואכלנו שטרודל תפוחים וגבינה. ניסיתי להשתחרר ולמלא את עצמי במוטיבציה,

אבל כשהתייצבנו בצוהריים במתחם הקניונינג הסטרס היכה בכל הכוח. אני לא אספר לכם כאן איך התגברתי על הפחד בשנייה, ואיך נהייתי אמיצה ועשיתי את כל מה שפחדתי ממנו. 

לא. 

מה שכן, אספר לכם שלא ברחתי, שעשיתי את הטוב שיכולתי והשתדלתי ליהנות מהדרך. אז אמנם לא קפצתי את שלושת המטרים לתוך הנהר, אבל גלשתי בחבלים מעל מפלים, ירדתי סלעים והלכתי לאורך מדרונות מחליקים כשאני קשורה רק בחבל. אלה היו שלוש שעות מעניינות מאוד, שדרשו מאמץ פיזי לא קטן בנוסף למאמץ הנפשי. בסופו של דבר סיימתי את המסלול, רטובה, קפואה, תפוסה, מותשת ובעיקר מאושרת שעשיתי את זה. הרגשתי כמו רוקי. באמת. אפילו קפצתי כמוהו.

ג'ק סיים בעננים ונתן לי חיבוק גדול.

את היומיים שנותרו העברנו בעיקר במנוחה. הגוף שלנו היה תפוס ומותש אחרי הפעילות האינטנסיבית. נסענו לזולדן, עלינו ברכבל על ההר, השתובבנו במאונטיין קארטס במדרון עד למטה וגם עשינו שוב את המגלשה האלפינית באימשט.

במטוס בדרך הביתה מצאתי את עצמי חושבת על כך שיש מצב שאעשה את זה שוב. כי בסך הכל נהניתי ונשארתי בחיים. 

אוסטריה הייתה טובה עבורי.

היעד והאתגר הבא כבר בתכנון.

בתמונה: אני. מנסה לעשות אצבע משולשת בבוקר הקניונינג. 

אם תגדילו - אולי תראו :)