ספינת האהבה / פרק 1
"אין לי מושג איך נתתי לה לשכנע אותי." אני ממש מדברת עם עצמי בעודי יושבת במונית ומביטה לעבר הספינה הענקית שנראית גדולה יותר ויותר ככל שאנחנו מתקרבים. אנחנו עומדים בפקק ארוך של מכוניות, אוטובוסים ומוניות בתוך נמל מיאמי. מפתיע שכולם עומדים בשקט מופתי מבלי לצפור. בצידו השני של הכביש מוערמות זו על זו אלפי מכולות צבעוניות בטור ארוך שמרחוק ניתן לחשוב שמדובר במשחק לגו.
"סליחה?" הנהג חושב שדיברתי איתו.
"אוה כלום, דיברתי עם עצמי, סליחה." אני שולחת חיוך אל המראה הקטנה שמעל ראשו ואני רק יכולה להניח שהוא מחייך בחזרה לפי טון הדיבור שלו והצורה בה עיניו נמתחות לצדדים.
"זאת הספינה הגדולה ביותר בעולם." הוא אומר כאילו הפרט הזה אמור להרשים אותי. אני מביטה החוצה ובוהה במפלצת הזאת. אני סופרת עשר קומות ועוד שלוש קומות שירות תחתונות ובטח עוד כמה קומות של הסיפון העליון. עיני כבר לא מצליחות לעקוב אחר הספירה מבלי למצמץ.
כמה דקות לאחר מכן הנהג עוצר, מוציא את המזוודה שלי ומניח אותה על המדרכה. אני בהלם מכמות האנשים. יש שם עוד שלושים מוניות לפחות. אני משלמת לנהג ואני לא מספיקה לעשות צעד אחד לפני שאחד הסבלים כבר מבקש ממני את מספר החדר שלי. אני פותחת את האפליקציה ומראה לו.
10-274.
האיש העייף רושם את המספר על התג, מצמיד אותו אל המזוודה ומסביר לי שעד שאקבל את החדר המזוודה שלי כבר תחכה לי שם. אני ממשיכה ללכת ועולה את המדרגות הנעות, שם אני נעמדת בתור ארוך. אבל התור לא נורא בכלל. תוך שתי דקות מישהו כבר ניגש אליי, סורק את הברקוד באפליקציה ואני נכנסת וממשיכה לעמדת הביטחון. גם החלק הזה עובר במהירות. מהרגע שלקחו ממני את המזוודה ועד שאני בתוך הספינה לא עברה יותר מחצי שעה. איזו יעילות. טוב, הם חייבים להיות כאלה כי ביחד איתי אמורים לעלות על הספינה הזו עוד כחמשת אלפים איש.
אני שולחת הודעה לשרה שהגעתי ואז עולה במעלית אל החדר שלי. הוא עדיין לא מוכן וגם המזוודה שלי עדיין לא הגיעה, אז אני יורדת להסתובב קצת בספינה. אני קודם הולכת אל סיפון שש להירשם בתרגיל הבטיחות. הספינה תוכל להפליג רק אחרי שכל האנשים יגיעו להירשם שם, אז אני מורידה את המשימה הזו ממני.
אני מגיעה אל צידו האחורי של סיפון שש ונשארת פעורת פה. אני צועדת לאורך שדרה ארוכה של חנויות רחוב, בתי קפה ומסעדות, קרוסלה לילדים, קיר טיפוס, מגלשות מים וגם תיאטרון פתוח תחת כיפת השמיים. אני עומדת שם, מביטה בהשתאות על הכול ושוב חושבת לעצמי - איך, לעזאזל, נתתי לשרה לשכנע אותי להצטרף להפלגה הזו?
***
אני מסתובבת בספינה עוד כשעה. היא כל כך גדולה שאני מבינה שייקח לי קצת זמן להתמצא בתוכה. גם סיפון חמש הוא רחוב חנויות, בתי קפה ומסעדות אך בניגוד לסיפון שש, כאן הרחוב מקורה. אני יורדת במדרגות אל סיפון ארבע שנותן תחושה של ווגאס. יש כאן קזינו, אולם מופעים גדול, בר הופעות וגם אולם החלקה על הקרח. אני נכנסת לאפליקציה ומתחילה לסקור את כל המופעים והפעילויות. אני לא מזמינה עדיין מקום כי אני רוצה לברר עם שרה מה התוכניות שלה. היא ביקשה ממני להצטרף אליה לשיט הזה אז אני מניחה שנתאם ונלך יחד.
אחרי סיפון ארבע אני עולה לסיפון שמונה אשר נקרא גם סנטרל פארק. וכן, זה בדיוק איך שזה נשמע. הם לגמרי הכניסו את סנטרל פארק לספינה. שדרה ארוכה של עצים, שיחים ופרחים עם ספסלי ישיבה מפוזרים לאורכה. בצדדים, איך לא, יש עוד בתי קפה ומסעדות. אני מסתכלת למעלה, לעבר המרפסות של החדרים ומתחילה להבין איך הספינה בנויה. יש שני מסדרונות ארוכים שחוצים אותה לאורכה, כשמצידיו של כל מסדרון חדרי השינה. לחדרים החיצוניים יש מרפסות שפונות לים, באמצע חדרים פנימיים וחדרים עם מרפסות שפונות לסנטרל פארק ולאזור הפתוח בסיפון שש. קומות ארבע, חמש, שש ושמונה הן קומות הבילויים ושאר הקומות מכילות את חדרי השינה. אני נכנסת למעלית ועולה אל הסיפון העליון ביותר, קומה שבע-עשרה. אני יורדת ממנה מהר כי אין לי מה לחפש בה. זו קומת הסוויטות ומסעדת השף, לא מקומות שאני רגילה ומרגישה בנוח להיות בהם. כשאני יורדת במדרגות הלולייניות למטה אני מסמנת לי את שתי הקומות המעניינות ביותר מבחינתי. אני מאוהבת בקומות שש-עשרה וחמש-עשרה כי יש בהן את כל מה שאני אוהבת - ארבע בריכות, כמות לא נתפסת של בריכות ג'קוזי, מאות מיטות שיזוף שחלקן פונות לבריכות וחלקן לאוקיינוס, אזור ספורט, גלישת גלים, מגלשות ואזור פעילות לילדים, אזור מנוחה למבוגרים, שני חדרי אוכל בסגנון הגשה עצמית והדבר הכי חשוב - הן פתוחות לאוויר.
אני מתיישבת על אחת ממיטות השיזוף ובדיוק כשאני בודקת את הטלפון שלי אני מקבלת הודעה משרה.
שרה: היי, הגענו בדיוק. אתקשר כשנהיה בפנים.
אני בוהה בהודעה הזאת ומנסה להבין. היא כתבה “הגענו”. אני משחזרת את כל השיחות שלנו בנושא השיט הזה. באף אחת מהן היא לא אמרה שהיא מתכוונת להגיע עם בעלה. להיפך, היא ביקשה ממני להצטרף מהסיבה שהיא לא רוצה להיות לבד.
אני מבולבלת ומנסה להרגיע את הלהבות. אני יודעת שכרגע זה רק סיפור שאני מרכיבה בראשי, ושאני צריכה לקבל את כל העובדות לפני שאני מתחילה לכעוס על מעשה המרמה הזה. למרות כל החשיבה הזו, בתוכי אני כבר יודעת שהיא עבדה עליי.
אבל למה? מה האינטרס שלה? למה היא צריכה אותי כצלע שלישית בשיט הזה?
אני ממשיכה לשבת שם, כאילו אני קשורה למיטת השיזוף הזו. מולי נפרשת מיאמי, העיר שלי, העיר שאני כל כך אוהבת. אני אפילו יכולה לראות את אוניברסיטת מיאמי, מקום העבודה והבית שלי כבר עשר שנים.
קולו של הקפטן ברמקולים קוטע את המחשבות שלי. קפטן מרשל מברך את מי שכבר עלה להפלגה ומבקש מכולם לעשות צ'ק אין בעמדת הבטיחות בסיפון שש. בדיוק ברגע הזה אני מקבלת גם הודעה דרך האפליקציה שהחדר שלי מוכן. אני מחזירה את הטלפון לתוך התיק ומתכוונת ללכת.
"עיר יפה, מה?"
אני מרימה את ראשי להביט על הגבר שמפריע לי להתבודד. השמש מסנוורת ואני מניחה את כף ידי על המצח כדי לגונן על עיני. הוא עומד מולי, ליד מעקה הבטיחות ומביט לכיווני. ברגע הראשון הוא נראה לי מוכר, אבל אני מייד מבטלת את המחשבה הזו.
"כן," אני עונה בסתמיות ומקווה שהוא ילך. אבל במקום זה הוא עושה צעד אחד הצידה וחוסם לגמרי את השמש. לא משנה כמה הוא גבוה, יפה תואר ובטוח בעצמו - הוא עדיין חוסם לי את הנוף.
אני שותקת ומעדיפה לא לפתוח איתו בשיחה. הוא יצטרך ללכת משם מתישהו. אני מוציאה את הטלפון שלי שוב מהתיק לבדוק אם יש לי הודעות. אין. לא הודעות, לא שיחות טלפון, לא מיילים ולא שום דבר שיכול לגרום לי להתעסק בטלפון ולהתעלם ממנו.
הוא מסתובב, אבל ממשיך לעמוד שם ולהסתיר לי את הנוף. זה ממש מעצבן.
"סליחה?" אני פונה אליו.
הוא מסתובב בחזרה.
"אתה יכול בבקשה לזוז טיפה הצידה? אתה פשוט עומד בדיוק מולי ומסתיר לי את הנוף."
הוא צוחק. מה מצחיק במה שאמרתי?
"סליחה, פשוט נראית מסונוורת מקודם, אז חשבתי שאם אני אחסום את קרני השמש, יהיה לך קל יותר."
זה יכול היה להיחשב כמחווה ממש נחמדה, לולא עמידתו הזחוחה והשחצנית של הגבר הזה. אני נשבעת, זה נראה כאילו הוא עושה לי בכוונה.
"קל יותר?" אני שואלת.
"כן. קל יותר לדבר איתי."
זה תורי לצחוק. איזה אדיוט. הוא בטח אחד מהגברים האלה שעולים על הפלגה כזו כדי להכיר נשים בודדות וכדי ליהנות ערב אחד או שניים. הוא בטח ראה אותי יושבת כאן לבדי וחשב שיוכל לצוד אותי. הצחוק הקצר והנחרני שלי אמור לבטא את הבוז שאני חשה כלפיו.
אבל לא נראה שזה מזיז לו. הוא ממשיך לעמוד שם. מה שכן, הוא צדק. באמת קל לי יותר להביט בו. הלבוש שלו ללא דופי ונראה שהוא השקיע בו מחשבה - חולצה פרחונית בסגנון קאריבי הולם, מכנסי ברמודה בצבע תכלת, נעלי מוקסינים, כובע מצחייה ומשקפי שמש עם זגוגיות כתומות.
"אז על מה אתה רוצה לדבר?" אני לא יודעת למה אני ממשיכה את השיחה. זה פשוט המבט המרוצה הזה שמרוח על פניו.
"האמת שאני כבר לא רוצה." השפה שלו מתעקלת בבוז כלפי מעלה. אני עוד לא מבינה את מה שאמר כשהוא נוגע בקלות במצחייה, מניד בראשו והולך משם. כבר אמרתי שהוא אדיוט?
אז מצד אחד רווח לי כי אני שוב מקבלת מולי את מיאמי שלי רק לעצמי. אבל מצד שני אני מרגישה פגיעה קלה באגו. כנראה כי לא אני הייתי זו שאמרה את המילה האחרונה. האמת שזה יכול היה להיות משעשע מאוד לשחק את המשחק הזה איתו. לא הרבה גברים מתחילים איתי, וגם כשזה כבר קורה אני מבריחה אותם די מהר. זה משעשע אותי תמיד לראות כמה מהר הם בורחים אחרי שאני מתחילה לדבר.
קצת חבל לי שהוא הלך.
יכולתי להשתעשע גם הפעם.