ספינת האהבה / פרק 2
"אני ממש מצטערת. לו החליט להצטרף ברגע האחרון." שרה מסבירה אחרי שאני שואלת. אני לא קונה את זה.
"מתי הוא החליט להצטרף?"
"מה?" היא עושה את עצמה לא שומעת, אבל אני מכירה את טקטיקת ה"להרוויח זמן."
"מתי הוא החליט להצטרף?" אני חוזרת על השאלה, חזק יותר וברור יותר.
"אממ, אני חושבת ש..." היא עושה את עצמה מנסה להיזכר אבל אני יודעת שהיא בונה את השקר. היא בטח יודעת מה תהיה השאלה הבאה שלי.
"רק אתמול," לזכותה יאמר שהיא בוחרת בתשובה ההגיונית ביותר.
"לקח לך הרבה זמן להיזכר במשהו שקרה 'רק אתמול'."
"אוה לא, חשבתי על משהו אחר."
"על מה?"
"על איפה אנחנו אוכלים ארוחת ערב."
זה מפתיע אותי. היא ענתה די מהר לשאלה הזו. אני בדיוק חושבת על כל הפעילויות שלא נרשמתי אליהן בגלל שחשבתי שנלך יחד. פתאום אני כבר פחות כועסת כי זה אומר שאני לא מחויבת אליה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. בדיוק כמו שאני אוהבת.
"אני יודעת איפה אני אוכלת," אני קורצת לה.
"רוזי!" שרה מרימה את קולה ומוסיפה במבטא הדרומי שהיא תמיד מנסה להצניע. "את אוכלת איתנו."
אני עומדת לומר לה מייד שאני לא מתכוונת להיגרר אחרי שניהם. מה שאני לא יכולה לומר לה זה שאני לא סובלת את בעלה.
"רוזי, אני לא מוכנה לקבל סירוב." היא ממשיכה ואני מנסה להבין את הלהט שבו היא פונה אליי.
שרה היא לא החברה הכי טובה שלי. אני אפילו לא יודעת אם אני יכולה להגדיר אותה בתור חברה. אני המורה שלה בחוג לאומנות שאני מעבירה כחלק מהתחביב שלי. מורה. זה התחיל משיחה קלילה אחרי השיעור הראשון ששרה השתתפה והפך להיות קפה ושיחות נפש אחרי כל מפגש שבועי. שיחות נפש בהן שיתפה על חיי הנישואים שלה, על בעלה, על הספרים שהיא קוראת ועל השינויים שהיא רוצה לעשות בחייה.
כן. אני יודעת. זה מה שאני שואלת את עצמי מההתחלה: איך, לעזאזל, היא הצליחה לשכנע אותי להצטרף להפלגה הזו? וכמו שהיא הצליחה לשכנע אותי להצטרף להפלגה, ככה היא גם הצליחה לשכנע אותי להצטרף אליה ואל בעלה לארוחת ערב. ולמופע. ולמשקה לאחר מכן.
אני כזאת חלשה.
***
השעה כבר שבע וחצי בערב ואני בוחנת את דמותי במראה, תוהה אם לא הגזמתי עם השמלה הזאת. קניתי אותה לפני שנתיים כשהייתי בכנס בלוס אנג'לס ולא לבשתי אותה עדיין. למה? כי היא צבעונית, קצרה וחשופה מכל כיוון. לא תלבושת שמתאימה לחיי המקצועיים.
כשארזתי אותה הייתי בטוחה שהיא מתאימה לאווירה של החופש הזה. גם כשפרקתי את המזוודה זה עדיין נראה לי מתאים. גם לפני שעה כשלבשתי אותה.
אבל עכשיו... רגע לפני שאני יוצאת החוצה, פתאום יש לי רגשות חרטה.
אוף. פאק איט. זה בסך הכול ארוחת ערב במקום שאף אחד לא מכיר אותי חוץ משרה. ולו, בערך. אבל הדיעה שלו ממש לא מעניינת אותי. מהשיחות עם שרה כבר למדתי להכיר אותו ואת הדיעות שלו לגבי נשים. מבחינתו של לו, המטרה של כל אישה בחיים זה להשיג גבר עשיר, ללדת לו ילד אחד לפחות ולהחזיק בו כקלף מיקוח במקרה של גירושים. זה מצחיק, לא פגשתי את לו מעולם אבל אני יכולה לדמיין איך הוא הולך, איך הוא מדבר וגם אילו מילים יוצאות לו מהפה. ודווקא כשאני חושבת על כך, אני מאשררת לי שוב את עניין השימלה. זה בדיוק מה שאני רוצה ללבוש.
אני נועלת סנדלים שטוחים בצבע גוף, מורחת שפתון עדין על שפתיי, מברישה עוד פעם אחת את שיערי, לוקחת את כרטיס החדר, הטלפון שלי ויוצאת החוצה. המעלית הראשונה מגיעה מלאה. גם השנייה. כשהמעלית השלישית מגיעה מלאה, אני מחליטה לרדת במדרגות ברגל. בדיוק כשאני מגיעה אליהן אני מבחינה בגבר המעצבן מהבוקר. הוא עדיין באותם הבגדים, רק ללא הכובע ומשקפי השמש.
שיט. הוא נראה עוד יותר יפה מהבוקר. שיערו הקצר בהיר ושרוף בקצוותיו ועיניו כחולות כמו שמי מיאמי. הוא מניד בראשו לקראתי וקורץ אליי.
"ערב טוב," אני ממלמלת ומתחילה לרדת במדרגות. הוא יורד אחריי. כשאני מגיעה לסיפון שש אני הולכת לכיוון המסעדה בה שרה ולו הזמינו מקומות. אני יכולה לשמוע הגבר ההוא עדיין הולך אחריי, אבל אני לא מעיזה לסובב את מבטי.
"ערב טוב, יש לי הזמנה." אני אומרת למארח בפתח המסעדה ומציגה בפניו את האפליקציה. הוא מורה לי ללכת אחריו ומוביל אותי אל השולחן שהוזמן. שרה ולו כבר יושבים שם.
שרה קמה לחבק אותי. "רוזי, וואו, את נראית נפלא."
"תודה שרה," אני עונה בנימוס ופונה לעברו של לו. "היי, לו. נעים להכיר אותך."
"רוזי," הוא אומר. "נעים סוף סוף להכיר. שרה מדברת עלייך ללא הפסקה."
"באמת?" אני עונה במבוכה ומפנה מבט מופתע לעברה של שרה. אני לא מספיקה למצוא משהו הולם לומר, כשלו מסיח את דעתי.
"הנה," לו אומר. "גם ג'ק הגיע." אני יכולה להישבע שאני שומעת את קולו של הגבר המעצבן ההוא, אבל אני לא פנויה להתעסק בזה כי אני עדיין חושבת על המשפט הזה "הנה, גם ג'ק הגיע." המשפט הזה אומר שני דברים. האחד - שגבר, ששמו הוא ג'ק, מצטרף אלינו לארוחת ערב. והשני והיותר חשוב - זה היה מתוכנן. אחרת זה היה "שרה, תראי מי עוד כאן." או "ג'ק, מה אתה עושה כאן?"
אבל זה "הנה, גם ג'ק הגיע."
שרה מתחמקת מקשר עין. כשאני מתחילה להבין שיש כאן איזו קנונייה נגדי, אני מסתובבת לבדוק מי זה הג'ק הזה. האמת היא שאני כבר די בטוחה מי זה. זה הגבר הזה שהפריע לי הבוקר, שנמצא בקומה שלי, שירד אחריי במדרגות. הוא הלך אחריי עד לכאן והוא לוחץ עכשיו את ידו של לו.
ועם ההבנה של זה, אני מתמלאת בכעס עצום.
***
"רוזי, תכירי, זה ג'ק וושינגטון. חבר של לו." שרה אומרת ולו מצטרף אליה.
"ג'ק, תכיר, זאת רוזי אדמס. חברה של שרה."
אנחנו אמורים ללחוץ ידיים ברגע הזה, אבל אף אחד משנינו לא מתנדב להיות הראשון ששולח את ידו. האמת, שגם ג'ק נראה מופתע וכועס בדיוק כמוני.
"נעים מאוד ג'ק," אני אומרת ופונה אל שרה. "אני יכולה לדבר איתך רגע בפרטיות?"
"זה רעיון מצוין." ג'ק מתפרץ לשיחה. "תלכו לשירותים או משהו כזה ותשאירו אותי רגע עם לו."
ג'ק ואני עדיין עומדים זה מול זה ומחליפים מבטים.
"אני מתנצלת. זה לא משהו נגדך." אני פונה אל ג'ק. החיוך המעצבן שלו נעלם מפניו כבר מזמן.
"אני מבין לגמרי. תאמיני לי."
מבטי מופנה שוב לשרה ואני מתחילה לצעוד החוצה מבלי להביט לאחור. אני ממתינה לה מספר שניות תוך כדי שאני מנסה להרגיע את הכעס שבוער בי.
"תקשיבי," שרה מרימה את ידיה בהתנצלות כשהיא מתקרבת אליי. היא רוצה לומר משהו נוסף כשאני קוטעת אותה.
"לא, תקשיבי לי את. את צוחקת עליי? זה הכול היה מתוכנן?"
"כן, אבל..."
אני משמיעה נהמה של תסכול וחוסר אונים. "למה?"
"כי אתם מתאימים בול אחד לשני."
"לא, שרה, זה לא העניין. למה את מתערבת בחיים שלי? מתי נתתי לך את התחושה שאני רוצה להכיר מישהו? למה את מעמידה אותי במצב לא נעים?"
שרה לא עונה. ברור. אין לה איך להודות שהיא פשוט דחפה את האף שלה למקום שהיא לא אמורה להיכנס ללא הזמנה.
"שרה, הסכמתי להצטרף להפלגה הזו כי ממש התחננת בפניי שאת לא רוצה להיות לבד. חשבתי שזה יהיה נחמד קצת זמן לעצמי, קצת חופש, שמש, קאריבים, ים, בריכה. ובסוף מה אני מקבלת? גם את הבעל שלך וגם את החבר המעצבן שלו." אני נזהרת שלא להדביק גם לבעלה שמות חיבה כלשהם.
"תראי רוזי, אנחנו רק מנסים להכיר ביניכם. את לא חייבת לבלות איתו אם אתה לא רוצה."
אני נאנחת. "את מבינה שבפנים נערכת עכשיו שיחה דומה מאוד לזו?" אני מצביעה לעבר המסעדה.
שרה מהנהנת.
"זו רק ארוחת ערב. את יכולה לשתוק אם את רוצה. את יכולה להחליט שנמאס לך בכל שלב ואת יכולה להחליט שאת ממשיכה בלעדינו. אבל אולי, רק אולי, יש סיכוי קטן שהוא ימצא חן בעיניך?"
"אני בספק." אני מגלגלת עיניים ולא מספרת לה על המפגש המוקדם שלנו.
"אוקיי, אני חוזרת." היא אומרת בטון לא מרוצה. זה לא מזיז לי בכלל. "את יכולה לבוא איתי ואת יכולה לחזור לחדר או ללכת לאכול לבד. אף אחד לא מכריח אותך לעשות כלום." היא מסתובבת וחוזרת פנימה. אני ממשיכה להסתובב במקומי עוד כמה שניות ולבסוף אני מחליטה לחזור גם כן.
***
"אני חושב שהתחלנו ברגל לא נכונה," ג'ק מושיט את ידו לעברי. הוא כמעט מוחץ את כף ידי וכשהוא מביט אליי, אני רואה בעיניו שזה הכול מכוון. הוא לא סובל אותי בדיוק כמו שאני לא סובלת אותו.
"תן לי לתקן אותך." אני ממהרת לומר. "אנחנו לא התחלנו שום דבר. נקלענו לארוחת ערב לא רצויה. נעבור אותה ואז כל אחד ילך לדרכו." אני מפנה מבט מאשים אל שרה.
ג'ק עוזב את ידי ומתיישב לצידו של לו. אני מתיישבת לצידה של שרה. מולו.
המלצר מגיע ולוקח את ההזמנות שלנו.
למנה ראשונה ג'ק מזמין מרק מיניסטרונה. אני מזמינה סלט.
למנה עיקרית ג'ק מזמין סטייק ותפוח אדמה. אני מזמינה עוף ופסטה.
לקינוח ג'ק הזמין קרם ברולה. אני מזמינה פאי לימון.
עד עכשיו נראה שאין לנו שום דבר במשותף, ואני תוהה מאיפה החוצפה של שרה לקבוע שאנחנו מתאימים בול.
אני מחייכת בנימוס, אבל האמת שבתוכי אני מתפקעת מצחוק.
נראה שזו הולכת להיות ארוחת ערב מעניינת מאוד.