ספינת האהבה / פרק 6

אני עומדת במקלחון הצפוף ונותנת למים לזרום על ראשי. המקלחת היא המקום היחיד בספינה שאם עומדים בלי לזוז אז יכולים להרגיש אותה זזה. ממש מרגישים את תנועות הים. אני מנסה לחשוב על סיבה מדוע זה קורה דווקא במקלחת ולא באף מקום אחר, אבל לא מצליחה. אני לוקחת את הזמן ולמרות שאמרתי לעצמי שאני לא רוצה לחשוב על אריק, המחשבות מתגנבות פנימה. אני מנסה להבריח אותן. אני לא רוצה לחשוב עליו, לא על ההתנצלות שלו ולא על המבט שלו כשהוא ראה אותי עם ג'ק.

ג'ק. גם עליו אני לא רוצה לחשוב. אבל אם אני צריכה לבחור בין מחשבה על אריק או מחשבה על ג'ק - אני אבחר בשני. ורק בגלל שזו מחשבה עקרה ללא שום תוחלת. המחשבות על אריק יחזירו אותי אחורה לימים בהם ישנתי עם הטלפון במיטה כדי שאם במקרה הוא יתקשר ויתנצל אני לא אפספס אותו. הן יחזירו אותי לשבועות בהן עוד הייתי עוקבת אחריו במדיה החברתית ונשברת בכל פעם שהיה מעלה איזה סטורי. הן יחזירו אותי לשעות על הספה של הפסיכולוגית שלי ולגלונים של הגלידות שחיסלתי. המחשבות על אריק הן חשוכות ומדכאות, כאלו שיורידו אותי למטה. אבל המחשבות על ג'ק, למרות שהן מכעיסות בגלל הדרך בה נפגשנו ובגלל שזה ג'ק השחצן, הן מחשבות טובות. במיוחד אחרי היום. אני מחייכת כשאני נזכרת איך חיבקתי אותו הרבה אחרי שאריק נעלם מבלי לשים לב, איך הוא לא אמר מילה, ואיך העיניים שלו פתאום הקרינו כל כך הרבה טוב לב.

"אנחנו צריכים לצאת," הוא אמר בטון מתנצל והחזיר אותי למציאות. "השעה כבר ארבע והקפטן אמר לחזור בארבע." אני די בטוחה שאצבעותיו שיחקו בשיערי. אני זוכרת שבטעות הן נגעו בגבי והצטמררתי.

"נכון," התנתקתי ממנו פתאום ושחיתי אל שפת הבריכה. הוא שחה אחריי ואחרי שהתנגבנו מהר והתלבשנו, הלכנו יחד חזרה אל הספינה. אף אחד מאיתנו לא אמר מילה, למעט 'שלום' רפה ליד דלת החדר. אני די בטוחה שהוא מתאכסן בחדר שמול שלי מכיוון שכמה שניות לאחר שאני סוגרת את דלת חדרי, אני שומעת דלת נוספת נטרקת.

אני עוצרת את זרם המים, יוצאת מהמקלחת, מתנגבת וכורכת את המגבת סביב גופי. אני מתיישבת על המיטה ובודקת את הטלפון. להפתעתי מחכות לי שלוש הודעות.

שרה: את עדיין כועסת? אפשר להיפגש לארוחת ערב?

ג'ק: אני יכול להזמין אותך לארוחת ערב?

אריק: אני חייב לדבר איתך. אני מבקש רק את ארוחת הערב.

אני עונה רק לאחת.

***

"אז למה את כועסת עליי?" ג'ק מפתיע אותי בשאלה הזאת בזמן ארוחת הערב. אנחנו יושבים במסעדה בקומה השש-עשרה, בשולחן שצופה אל הים הכחול. השמש עדיין לא שקעה והצבעים שנפרשים מולי מצליחים לשמור על מצב רוחי.

"אני לא כועסת עליך."

הוא משחרר צחוק לגלגני קטן. "את יכולה לחזור על זה?"

"אני לא כועסת עליך." אני מסתכלת ישר לתוך העיניים שלו. כמה שהן יפות. וטובות. ושובבות.

הוא לא מנתק את המבט שלו, וזה כאילו שאנחנו נמצאים בקרב מבטים.

"תגידי שוב."

זה הרגע שאני זזה בחוסר נוחות. "למה שוב?"

"כי אני חושב שאם תחזרי על זה מספיק פעמים, בסוף אני אשתכנע." הוא אומר בבדיחות, לוקח את הכוס שלו, קם והולך לכיוון עמדת השתייה.

אני מרוקנת את האוויר מריאותיי ונשענת על מושב הכיסא בכבדות. לא צפיתי את המשפט הזה. כשהוא חוזר עם שני ספלים מלאים במים, עוד לפני שהוא מתיישב בחזרה אני אומרת: "אני באמת לא כועסת עליך. אני כועסת על הסיטואציה."

הוא מתיישב ודוקר את הסלט בצלחת שלו. "איזו סיטואציה?"

אני לא עונה מייד. אני מפסיקה רגע כדי לשתות ותוך כדי גם לחשוב על מילותיי. "אני כועסת על הסיטואציה ששרה הכניסה אותי אליה. היא שיקרה לי. היא אמרה לי שהיא זקוקה לי כדי להתגבר על ריב עם לו. אני מבינה שלו הצליח להביא אותך לכאן עם טריק דומה. ההתערבות הזאת בחיים שלי מכעיסה אותי."

"כן, די דומה." הוא משיב בסוג של תהייה ומייד משתתק כדי לתת לי להמשיך.

"אני גם כועסת על כך שאני תקועה עכשיו בשיט הזה עם אריק, שהצליח להבין איכשהו שאהיה כאן. אני לא אוהבת את הרעיון שהוא השיג את המידע הזה, אני לא יודעת אם הוא עקב אחריי או עשה משהו אחר. אני כועסת על החוצפה שלו להופיע אחרי ש..." אני עוצרת כאן כי לא בא לי לחזור על מה שכבר סיפרתי לג'ק מוקדם יותר.

"ולא מעניין אותך לדעת מה קרה? למה הוא רוצה שתחזרי אליו?"

"ממש לא." אני עונה מייד. ג'ק מחייך.

"כשאני סוגרת פרק, אני לא פותחת אותו מחדש. לקח לי זמן להתגבר עליו ואני לא רוצה לעבור את זה שוב."

"אוקיי. אני מאמין לך." הוא אומר ואני תוהה אם הוא מתכוון לכך שהוא מאמין שאני לא כועסת עליו או שהוא מאמין למה שסיפרתי על עצמי.

"אני הולכת להביא לי אוכל," אני הולכת מייד. גם בגלל שאני רעבה וגם בגלל שאני שמחה להפוגה מנושא השיחה הזה. אני מסתובבת בין עשרות העמדות שניצבות במרכז המסעדה הענקית הזאת שמתפרשת על פני כמעט חצי סיפון. אני מדלגת על בר הסלטים העשיר כי כבר אכלתי מספיק סלט להיום. אני מדלגת גם על הג'אנק פוד, למרות שההמבורגר העסיסי שמשמיע קולות טיגון על המחבת נראה מפתה מאוד. אני חולפת על פני כל הדוכנים ורק לאחר מכן אני מחליטה מה אני רוצה לאכול. אני לוקחת עוף ממולא, תפוחי אדמה ואורז עם עדשים ופטרוזילה.

"אני שמח שהסכמת לאכול איתי," ג'ק אומר כשאני מתיישבת וממשיך לאכול בלהט. מתי הוא הספיק למלא את הצלחת שלו? לכמה זמן הלכתי?

"אמרתי לך, אני לא כועסת עליך. אתה דווקא סוג של נחמה בשיט הזה," אני מחייכת.

"רגע, אני מסמיק." הוא מחייך בעצמו.

במשך כמה דקות כל אחד מתעסק עם האוכל שלו. השמש מתחילה לשקוע ואני מוצאת שלווה במראה הזה.

"יש לי שאלה." קולו נשמע שקט ומעט מסתורי וזה גורם לי לסובב את מבטי לעברו. אני לא שואלת. אני רק נותנת לו מבט שלא משתמע לשתי פנים.

"מי קרא לי ג'ק השחצן?"

אני בוחנת אותו טוב טוב כדי לראות אם הוא רציני או שעוד רגע הוא יפרוץ בצחוק שיגרום לכולם שם להסתכל עלינו.

הוא רציני.

"כולם." אני אומרת ומושכת בכתפיי. פתאום אני מרגישה לא נעים ממנו.

"מי זה כולם? אין מצב שכולם יגידו שאני שחצן. את בטוחה שאת לא מגזימה?"

אני לא עונה מייד. במקום זה אני חושבת על מה שהוא אמר ואני מנסה להיזכר מתי הפעם הראשונה ששמעתי שקוראים לו ככה. "אני הולך להביא לנו קינוח. את בינתיים תמשיכי לחשוב ולנסות להיזכר." הוא קורץ אליי ואני מתכווצת בתוכי. היה משהו מאוד אינטימי בקריצה הזאת, כאילו שנינו חולקים איזה רגע מיוחד. הוא חוזר עם צלחת ענקית מלאה בכל הקינוחים שהוצעו. אני פורצת בצחוק.

"מה? אני לא יודע מה את אוהבת ולא רציתי שתפספסי משהו."

"אני אוהבת הכול. מתוקים זו החולשה שלי." אני לוקחת את הכפית שהוא מציע לי ומתחילה לטעום. אני לוקחת טעימה קטנה מכל קינוח ומסדרת אותם על השולחן בשורה.

"זה מעניין. נראה לי שיש כאן פיסטוק." אני מזיזה את הקציפה הירוקה לראש השורה. "זה נחמד אבל בנאלי," אני מניחה את הצלוחית עם עוגת הגזר איפשהו באמצע. "וואו, הפאי לימון הזה חלומי." אני חצי גונחת כשאני מסרבת לבלוע את הביס הלימוני-חמוץ-מתוק הזה רק כדי לגלגל אותו עוד קצת על הלשון. אני מניחה את הצלוחית עם הפאי לימון בקדמת השורה ומזיזה את קציפת הפיסטוק למקום השני. אני ממשיכה לעשות כך עם כל שאר עשרת הקינוחים, כשבכל הזמן הזה ג'ק נועץ בי מבטים וטועם אחריי בכל פעם.

"אני חושבת שיש לנו זוכה!" אני מכריזה בקול בסיום הטעימות, מקישה עם הכפית על פאי הלימון המנצח ומניחה אותה על השולחן.

"מרתק." ג'ק אומר ומראה המום ממה שקרה כאן.

אני צוחקת. כנראה הקלילות הזאת בה ארוחת הערב ובמיוחד קרב הקינוחים מתנהלים גורמת לי להיזכר. "זאת סלינה. סלינה גולד. אני חושבת שהיא הייתה הראשונה ששמעתי קוראת לך שחצן." אני מדברת עם עצמי ומרוצה מכך שהצלחתי להיזכר סוף סוף.

לוקח לג'ק כמה רגעים להיזכר על מה אני מדברת, ואז הבעות פניו משתנות מספר פעמים. אני לא מצליחה לקרוא אותן. הוא נראה מבודח, ואז כועס, ואז מוטרד ולבסוף הוא פשוט מגלגל את עינו ומנפנף בידו.

"סלינה גולד. הייתי צריך לנחש. מאיפה את מכירה אותה?"

אני מסתכלת עליו במבט של 'אתה רציני עם השאלה הזאת?'

"סלינה למדה איתי. אנחנו חברות." אני אומרת את זה בטון מתנשא מעט. ג'ק נשען לאחור על גב הכיסא, ומגחך.

"כמובן." הוא אומר.

"מה זאת אומרת?"

"שכחי מזה, בואי נעזוב את הנושא. אני מבין הכול." הוא מסיים את כוס המים שלו. "סיימת לאכול או שאת רוצה לקיים כאן איזה קרב חוזר?" הוא שואל ואני בכלל לא שמה לב לבדיחה. אני עדיין תקועה בסלינה ובהערה שלו.

"אני לא רוצה לעזוב את הנושא. למה אמרת את זה?"

"את מה?" הוא מושך בכתפיו.

"כמובן," אני מחקה את הטון המלגלג שהקפיץ אותי. "מה קרה עם סלינה? למה אתה מגיב ככה כששמעת שאנחנו חברות?"

"כלום. זה רק גורם לי לתהות."

"על מה?" הוא ממש מתחיל לעלות לי על העצבים.

"את חברה של שרה, ועכשיו אני מבין שגם של סלינה. את מכירה את המשפט - אמור לי מיהם חברך ואומר לך מי אתה, נכון?"

אהההה עכשיו אני מבינה.

אני מחייכת אליו. איך תוך שנייה הוא הצליח להפוך את התחושה שלי כלפיו ממשהו נעים וכיפי למשהו מעיק.

"אתה צודק," אני קמה על רגליי כדי ללכת וכשאני רואה שהצלחתי לעניין אותו אני אומרת את המשפט האחרון להערב.

"עכשיו באמת עצבנת אותי."

​

​