ספינת האהבה / פרק 5
"אז ממה הצלתי אותך?" ג'ק מתלוצץ איתי. אנחנו הולכים לכיוון הלגונה וידינו עדיין שלובות. כף ידו חזקה וכשאני מנסה לשחרר הוא מהדק את אחיזתו עוד יותר. אני מסתכלת לאחור לשנייה וחוזרת אליו. "ג'ק, אפשר לעזוב כבר."
"רק אחרי שתספרי לי." הוא ממשיך ללכת ואני תוהה כמה זמן הוא ימשיך להחזיק אותי אם לא אספר כלום.
"לא הצלת אותי מכלום. פשוט רציתי ללכת משם כי לא התחשק לי לדבר איתו."
"לא קונה." הוא קובע מייד. "יכולת ללכת משם, אבל במקום זה סחבת אותי. או שלא רצית ששנינו נישאר לבד ונרכל עלייך, או שרצית לתת לו הרגשה שאנחנו יחד."
הוא לא רק שחצן. הוא גם מעצבן. אנחנו מגיעים ללגונה וג'ק מושך אותי אחריו לשתי מיטות שיזוף ממש על שפת הבריכה. להפתעתי הבריכה כבר התרוקנה וזה גורם לי לבדוק את השעה בטלפון. כבר שלוש אחר הצוהריים, מה שאומר שבעוד שעה אנחנו צריכים לחזור לספינה. וזה גם אומר שיש לי שעה להעביר בחברתו של ג'ק.
אני משמיעה צליל תסכול שהוא עירוב של גניחה, אנחה ונהימה.
"קדימה רוזי, אני לא רק שחצן. אני גם יודע להקשיב." הוא מעודד אותי ואני מתיישבת על הכיסא. הוא מתיישב לידי.
"אריק ואני היינו אמורים להתחתן," כשאני אומרת את זה אני פתאום מבינה משהו. "בעוד ארבעה ימים." אני מוסיפה ונאנחת שוב. ג'ק לא מפסיק להביט בי. זה כאילו שהוא בודק כל תנועה בפניי, כל שריר וכל תגובה בלתי רצונית ככל שתהיה. אני מקפידה לשמור על ארשת רכה ורגועה, כאילו באמת התגברתי על זה.
"מה קרה?" הוא שואל את מה שקיוויתי שלא יעלה, אבל ידעתי שכן. הוא עיתונאי חוקר, אחרי הכל.
"אריק החליט שאני לא מספיקה לו."
אני מופתעת מאיזו קלילות אמרתי את המילים האלו.
"אלו היו המילים המדוייקות שלו או זה פירוש שלך?"
אני צוחקת. "אני לא מפרשת כלום. אלו היו המילים המדוייקות. אני לא יכול להתחתן איתך. אני מרגיש שזה לא מספיק, שאנחנו לא מתאימים, שאני רוצה יותר מזה." חזרתי בפני ג'ק על המילים שננעצו בתוכי כמו פגיון, רק שהפעם לא התלווה אליהם כאב בלתי נסבל.
"כמה זמן הייתם ביחד?"
"ארבע שנים."
ג'ק לוקח נשימה עמוקה. "אוקיי, אני מתחיל להבין למה צעקת והרבצת לו."
"לא הרבצתי." אני מייד מתרעמת וג'ק צוחק.
"כן, מזל שהגעתי." הוא אומר ואני מוצאת את עצמי מצטרפת לצחוק שלו.
"אז מה הוא רצה?" ג'ק שואל לאחר שהצחוק שלנו נרגע.
"מה?" אני לא רוצה להיכנס לזה.
"מה הוא רצה? מה הוא עושה כאן? מה הוא אמר לך שכל כך הכעיס אותך? כי לי נראה שדי התגברת עליו."
אני שמחה על ההערה האחרונה שלו. מאוד שמחה. ואולי זו הסיבה שאני מחליטה כן לשתף אותו.
"הוא רצה לומא לי שהוא מבין שעשה טעות ושהוא רוצה שנחזור."
הפעם ג'ק לא אומר מילה בנושא ולא שואל עוד שאלה. הוא נועץ בי מבט לכמה שניות ואז מסיט אותו לכיוון הבריכה. "בואי ניכנס למים."
אני מנידה בראשי. "כנס. לא בא לי."
אני משקרת. מאוד בא לי. החום שהצטבר באויר משעות הבוקר נהיה מעיק. מה שלא בא לי זה לחשוף את גופי מול ג'ק.
"אוקיי, אני נכנס." הוא אומר, קם ופושט את החולצה שלו. "אבל לדעתי כדאי לך לבוא איתי." מבטי נמשך לגופו השזוף והחשוף, לשרירי זרועותיו ולחזהו הגברי. אני מודה לו בליבי כשהוא מטה את ראשו מעט הצידה כדי שאביט גם. אריק. הוא מתקרב. ג'ק כבר בתוך המים ומתרחק מבלי להסיר את מבטו ממני. הוא מחייך בערמומיות.
מזדיין אחד ומזדיין שני. אני מקללת בקול ופושטת את השמלה. אני נכנסת אל המים ושוחה לעברו של ג'ק. אני מתחילה לגלגל איזו תוכנית הזויה שאם אריק יחשוב שג'ק ואני ביחד הוא יעזוב אותי בשקט. ואחרי שהוא יעזוב אותי בשקט, אני אעזוב את ג'ק.
ובהתאם לתוכנית הזאת אני מניחה את ידיי על כתפיו החסונות של ג'ק בדיוק כשאריק מתקרב לשפת הבריכה ומסתכל לעברנו. למזלי ג'ק משתף פעולה ומחייך אליי. אנחנו לא מדברים. אין צורך. המבטים שלנו אומרים את הכול.
השיר 'Beautiful People' של אד שירן נשמע ברקע וג'ק מסתכל לתוך עיני ולוחש את המילים הכל-כך משמעותיות
- 'You look stunning, dear'.
אני מחייכת אליו וממשיכה להחזיק בו כאילו חיי תלויים בו, או ההצגה שלי יותר נכון. אני ממשיכה להחזיק בו גם אחרי שאריק מסתלק משם.