התאמה משמיים

אם תראו באיזה מקום שני אנשים שמתקרבים לגיל חמישים, אבל מתנהגים כמו ילדים בני עשר שברחו לאימא מהבית כשהיא ישנה צוהרים - תדעו שאלה ג'ק ואני.

כשג'ק ואני ביחד, אנחנו כמו ילדים.

פשוט אין דרך לתאר את הטמטום של שנינו ביחד.

אני די בטוחה שזו הייתה התוכנית של אלוהים לחבר אותנו יחד רק עכשיו ולא קודם.

וזה לא שלא היו לו הזדמנויות.

היו לו מלא.

כל החיים שלנו הסתובבנו זה סביב זו.

גדלנו בית מול בית כשהיינו ילדים.

סבא וסבתא שלו גרו מול סבא וסבתא שלי.

למדנו אפילו שנה באותו בית הספר.

אחרי הצבא עבדנו חנות מול חנות.

אחרי הלימודים עבדנו בניין ליד בניין.

בטוח שדרכינו הצטלבו כמה פעמים בחיים ויצא לנו להסתכל אחד לשני בעיניים איפשהו.

בטח כשהלכנו עם אימא לסופר.

בטח כשהלכנו לחוג אחר הצוהריים בבית נגלר.

בטח באירועי יום העצמאות של הקרייה.

בטח בהפסקות בית הספר, או בדרך לשם.

בטח כשהמתנו לאוטובוס בתחנה ליד הבית.

בטח גם באוטובוס עצמו.

הוא אומר שהגיע כמה פעמים למקום בו עבדתי כדי לקנות כמה דברים, אז בטוח נפגשנו גם שם.

בטוח.

או שלא.

אולי אלוהים ידע מה הוא עושה כשדאג להפריד בינינו עד שחיבר בינינו לפני כמה שנים.

גם החיבור הזה, איך שהוא קרה, זה כאילו אלוהים החליט לכתוב קומדיה.

זה מגנט של טמטום. באמת.

כל אחד מאיתנו ממש בסדר כשהוא לבד. לכל אחד מאיתנו יש קריירה מכובדת, אנחנו אחראיים, מגדלים ילדים, קוראים מחקרים, צופים בחדשות ומטפחים עמדות ועקרונות.

אבל כשאנחנו ביחד - אין לי דרך לתאר את מה שקורה. כל אחד מאיתנו מתסיס את השני ומוסיף עוד גחל למדורת הטמטום הכי גדולה שיכולה להיות.

אבל הפוסט הזה הוא דווקא רציני מאוד.

מידי פעם, כשג'ק ואני מתכרבלים יחד על הנדנדה במרפסת שלו, יש לנו גם שיחות רציניות. כשאנחנו מחליטים לשים את הצחוק בצד, אנחנו אוהבים להתפלסף על החיים.

לפני כמה זמן, כשעוד היה נעים בחוץ, שכבנו בנדנדה ושאלתי אותו אם הוא מפחד למות.

הוא אמר לי שלא, אבל שהוא עדיין לא מוכן למות. הוא אמר שמספיק לו להישאר רק עוד כמה שנים בחיים כדי להמשיך ולהכין את הילדים שלו להיות בוגרים עצמאיים ומועילים לחברה.

סיפרתי לו שלפני חמש שנים, כשהייתי בטוחה שאני עומדת למות, מה שגרם לי להילחם ולא לוותר היו הילדים שלי. נטלי לא הייתה אז בת שנה אפילו. אילו זכרונות יהיו לה מאימא? וגם הגדולים לא צריכים להתבגר בלי אימא. סיפרתי לו על תחושת ההחמצה שהייתה לי, על ההבנה שאני לא אשאיר להם שום דבר ממני אם אמות ועל הפחד ממה שיהיה איתם.

הייתה בינינו שתיקה של כמה דקות. אני מניחה שזה היה ערבוב של עייפות ושל חשיבה. ואז אמרתי לו עוד דבר. אמרתי לו שהיום אני כבר פחות מרגישה את זה. כי כל שנה שעוברת, כל מאבק שהם רואים אותי מנצחת בו, כל מכשול שהם רואים שאני עוברת, כל ספר שאני מוציאה לעולם, השינוי שעשיתי, כל צורת החיים שלי היום, הפשטות, ההסתפקות במועט והאושר, השמחה והטמטום הזה - אני יודעת שאת כל אלה אני אשאיר להם.

אמרתי לו שאני אהיה מוכנה ללכת כשאני אדע שאחרי שאני אמות הם לא יזילו דמעה.

אני לא רוצה שהם יבכו עליי.

אני לא רוצה שיהיו עצובים.

אני רוצה שהם ישאו איתם באהבה את כל מה שהשארתי להם. שיבינו מה הם החיים האלה ולמה אנחנו כאן.

אני רוצה ללמד אותם להיות מאושרים ובכל מצב.

השיחה הזאת לא נמשכה עוד הרבה זמן. מהר מאוד ג'ק ואני נרדמנו על הנדנדה הזאת. זו עוד תכונה שמשותפת לנו. אנחנו יכולים להתנהג כמו ילדים, אנחנו יכולים לדבר כמו מבוגרים ואנחנו יכולים להירדם בלי בעייה על נדנדה במרפסת בקומה ראשונה, מעל רחוב ראשי בשעות שכל העולם בחוץ.

צפירות של מכוניות.

ילדים בוכים.

ילדים צועקים.

הורים מדברים. וגם צועקים.

כלבים שנובחים.

משאיות שנוסעות רוורס.

הדלת החורקת של חדר הפחים.

אף אחד לא מפריע לנו.

התאמה משמיים, כבר אמרתי?

שבת שלום

בתמונה: אני. מאוד בוגרת.