הלילה הראשון בחוץ - ט"ו באב

סוף השבוע הזה של ט"ו באב היה מעולה. ומצחיק.

מצחיק ממש.

מצחיק ברמה של צחוק שאי אפשר להפסיק וכזה שבכל פעם שנזכרים בסיטואציה מתחילים לצחוק שוב.

היה כאן שילוב של כמה דברים: אווירה של ט"ו באב, טיול ג'יפים לילי, ירח מלא, מדבר, מטאוריטים שלמרות שאמרו שהירח המלא יפריע הצלחנו לראות כמה, קבוצת ג'יפאים מקסימה ומצחיקה, שועל ופעם ראשונה שלי בקמפינג לילי. אה כן, וג'ק ואני יחד. כבר אמרתי שאנחנו מגנט של טמטום.

הנה וידוי - עוד חודשיים אהיה בת 47 ושלשום הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שישנתי באוהל בחוץ. בעצם, חצי אוהל, וכאן הסיפור הפך להיות מצחיק.

ביום שישי העמסנו את הג'יפ ויצאנו לדרך בסביבות חמש אחר הצוהריים. אכלנו בדרך ארוחת ערב, נסענו לצד השקיעה והגענו בזמן אל נקודת המפגש ליד ערד.

אחרי שכל החבורה הגיעה, קיבלנו תדריך על המסלול ונקבעו החוקים ללילה יצאנו לדרך. 

תחילת המסלול הייתה לאורך נחל סדום, מסלול מפותל, ברוב הזמן רק רכב אחד יכול היה לעבור בו, כשאור הירח מאיר את הדרך. חוויה מרהיבה. המשכנו במסלול לאורך הרי סדום עם נקודות תצפית, כשבכל אחת התקבצו אנשים וזוגות שבאו להעביר את הלילה במדבר. איכשהו הכוכבים הסתדרו ככה שיום שישי, ט"ו באב היה השיא מבחינת מטר המטאורים.

לקראת חצות הגענו לחניון הלילה, חניון סודי, שאחד מחברי הקבוצה שלא השתתף בטיול הפעם, המליץ. לכולנו זו הייתה הפעם הראשונה שם, גם לוותיקים, גם למנהלי הקבוצה.

מסתבר שצירוף המילים חניון לילה לא אומר שזה חניון מסודר עם שירותים ומקלחות, אלא פשוט מקום שמותר לעצור בו ולהקים אוהלים. 

חניון הלילה הזה היה מוסתר, מבודד, ריק ונשקף ממנו נוף של המדבר וים המלח. אומנם בחצות לא יכולנו לראות את זה, אבל נאמר לנו שבבוקר זו חוויה ייחודית.

כשישבנו במעגל, שתינו קפה, חגגנו לג'ק יום הולדת (כן!!!!! שוב מזל טוב בייב), ראיתי כמה מטאורים בשמיים והרגשתי ברת מזל. אבל אז, בקצה העין ראיתי דבר נוסף - משהו רץ וקפץ. חשבתי בהתחלה שזה סתם משהו, אולי אפילו עייפות, אבל זה רץ שוב. 

"יש שם משהו," הפרעתי לחגיגה במעגל. מישהי אפילו טרחה לשים מוזיקה ואני חזרתי שוב, מבוהלת ומתרגשת. "משהו רץ שם."

קמתי והלכתי לראות. הארתי עם הפנס בטלפון לכיוון קצה הצוק שהיה חניון הלילה שלנו ואז ראיתי את העיניים הנוצצות והאוזניים הגדולות.

"שועל."

האחרים הצטרפו להביט בו, אבל מהר מאוד הסתבר שמה שריגש והפחיד אותי בכלל לא עשה להם משהו. מייד התחילו בדיחות על איך השועל יאכל את שאריות האוכל שלנו או יקרא לחברים שלו להצטרף. חלקם אפילו החליט שמזג האוויר המדהים עם הרוח הקרירה ומשטח הבטון הזה מאפשרים לישון בחוץ ולא באוהלים, כי לא צפויים להיות עקרבים.

ואני חשבתי בלב 'תגידו, אתם נורמליים? לישון עם עקרבים? שועלים?'

ואז, כשחלקם כבר הכין את המיטות, הגיע רכב נוסף, לא משלנו עשה סיבוב וחזר על עצמו. מישהו אמר "יש לנו חברה. כנראה בדואים."

ואני חושבת לעצמי. 'יופי. עקרבים. חבורה של שועלים ואנשים שבאו לבקר אותנו'. אנחנו לבד. שבעה זוגות על צוק בשום מקום. בלי קליטה. 

ואז ג'ק מוציא את מיטות השטח ואומר לי בחיוך "בייב, אנחנו גם ישנים בחוץ."

אני מהנהנת, אבל בתוכי מתחוללת סערה. אני עוברת את כל הזוגות שם. שניים הביאו מזרונים והם ישנים בתוך הג'יפ, שלושה הקימו אוהלים, זוג אחד החליט לישון גם על מיטות בחוץ. ג'ק פותח את המיטות שלנו. אני אפילו מתלוצצת עם אחד הזוגות, החברים של ג'ק, שאני בעד רביעייה בתוך הג'יפ. כולם צוחקים. אני גם, אבל לא מאותה סיבה שלהם.

הם לא יודעים על מי מדובר. אנחנו מדברים עליי. הכל קורה לי. זה ברור שהשועל יבוא אליי. אני לא יכולה לישון בחוץ בפעם הראשונה שלי.

"בייב, אני צריכה שתבנה לי אוהל. אני צריכה לישון באוהל."

ג'ק לא מתווכח. "בסדר, בייב. בואי נבנה לך אוהל."

עכשיו ככה, הבעיה עם האוהל? שבחוץ יש רוח. רוח חזקה. מישהו אמר שהרוח אמורה להפסיק בין אחת לשתיים בלילה. אבל כרגע הרוח מאוד מקשה להקים את האוהל. ולמרות זאת ג'ק מצליח איכשהו. הוא מכניס פנימה את המיטה שלי ועוד כמה דברים כדי שיחזיקו שהאוהל לא יעוף. אי אפשר לקשור את האוהל לשום מקום כי זה משטח בטון, אז הוא מניח על הקצוות שלו חפצים כבדים. האוהל ממשיך לעוף עם הרוח, מה שמקשה להכניס את המיטה כולה פנימה. "זה בסדר," אני אומרת לו. "שתבלוט קצת החוצה." לעצמי אני חושבת 'אני רק צריכה את ההרגשה הבטוחה שהשועל לא יקפוץ עליי ויאכל אותי'.

מסביבנו כולם כבר ישנים. אנחנו מצחצחים שיניים, ג'ק מלווה אותי לעשות פיפי. דווקא את הקטע הזה של לעשות פיפי בטבע למדתי מהר מאוד ואני ממש גאה בעצמי :)

חוזרים למאהל, ג'ק נותן לי נשיקה ונכנס לתוך שק השינה שלו. אני נכנסת לאוהל, נשכבת על המיטה באותם הבגדים ואפילו לא חולצת נעליים. אני מחשבת שזו הדרך המהירה ביותר לברוח אם יקרה משהו. 

שקט. רק אני והרוח שמצליפה בבד האוהל.

איך אפשר להירדם עם הרוח הזאת והרעש שהיא עושה?

אני מנסה להירדם, אבל מתחילה לחשוב שאני בטח אשאר ככה עד הבוקר. יש לי עוד שש שעות בערך. איך אני אעביר שש שעות ככה? כל רעש בחוץ שולח אותי לדמיונות ופחדים. אם משהו יקרה לנו? אני מנסה להשתיק את הפחדים. זו קבוצה מנוסה, אם הם לא חוששים, אז למה שאני כן? תבטחי בהם. תלמדי מהם. תשחררי. כן. אני עוצמת עיניים ומתכוונת לנסות לישון. הרוח ממשיכה להכות באוהל ואני מרגישה שהוא עומד להישבר.

אני מציצה מהחלון. כולם ישנים. גם ג'ק במיטה לידי. איך הוא יכול לישון ככה? כל כך שליו ורגוע?

הרוח לא מפסיקה כמו שמישהו אמר שיקרה והאוהל שלי מתחיל להשמיע קולות של קריסה.

החלון, שלפני דקה, היה לידי, פתאום נמצא מעליי ואני רואה את השמיים. מטאור. וואו. בא לי לצעוק לכולם שאפשר לראות מטאורים. אבל אין למי. כולם ישנים.

שוב מכת רוח, רעשי קריסה והחלון מגיע כבר עד לפרצוף שלי. אני מנסה לסדר את האוהל וליישר אותו. מנסה גם לסגור את הרוכסן של הדלת כמה שאפשר. המיטה שלי הרי חצי בחוץ. אני פותחת את שק השינה ופורשת אותו כמו שמיכה וכורכת אותו סביב הרגליים. אני עדיין עם הנעליים. שהשועל לא יחליט לטעום אותן ושלא יגיע איזה מישהו ויחליט למשוך אותי מהאוהל, אחרי שהוא יסמם או ירצח בשינה את כל האחרים. 

אני עוצמת עיניים. פוקחת אותן שוב ומביטה אל השמיים. עוד מטאור. וואו. אולי אני פשוט אשאר ערה? ככה אני אשגיח על כולם ועל הדרך אהנה מהמטאורים. 

הרוח שוב מצליפה באוהל ואני מנסה ליישר אותו. איך האוהלים האחרים עומדים במקום?

ואז אני שומעת צחוק. ג'ק. אני שומעת אותו צוחק. החלון של האוהל על הפרצוף שלי, ואז אני רואה את ג'ק עומד מעליי, פשוט נקרע מצחוק.

אני צוחקת כשאני כותבת את זה.

אני מצטרפת אליו ונקרעת מצחוק בעצמי.

"אני לא יכול. אני נחנק. את קורעת בייב." הוא צוחק ואני מנסה להשתיק אותו, שלא נעיר את האחרים.

"בייב, אתה צריך לישון. יש מחר יום נהיגה."

אבל ג'ק לא מצליח להפסיק לצחוק. גם אני. במשך חצי שעה אנחנו נחנקים מצחוק. האוהל מפורק לגמרי, עליי, על הפרצוף שלי ואני לא מוכנה לצאת החוצה.

אני אשן ככה. אוהל על הפרצוף שלי. רק שהשועל לא יבוא. 

ג'ק לא מצליח לישון. הוא מסתובב סביבי עוד איזו שעה, מידי פעם אני שומעת אותו נקרע מצחוק. מירב, מנהלת הקבוצה יוצאת מהאוהל שלה, רואה את הסיטואציה ונקרעת מצחוק בעצמה.

אני שוכבת בתוך האוהל המפורק, רגליים בחוץ, החלון על הפרצוף שלי. ג'ק חזר למיטה וניסה להירדם. ואז אני חושבת לעצמי 'איזו מטומטמת. רצית להתחבא מהשועל, אבל מה עשית? הכנת לו מאורה. כאילו אמרת לו, בוא תראה, הנה יש כאן כניסה קטנה בפתח מתחת למיטה, יש כאן מקום חמים שאף אחד לא ימצא אותך. רק אתה ואני.'

כולם ישנים. מידי פעם אני שומעת את ג'ק צוחק. מידי פעם אני נרדמת. ואז שוב מתעוררת. אני בודקת שאני לבד באוהל, בלי שועלים. ואחרי זמן אני גם משכנעת את עצמי שיהיה בסדר. אפילו חלצתי נעליים. נראה לי שקרוב לשלוש בבוקר נרדמתי. בשש ומשהו התעוררתי.

לכולם שלום.

ג'ק ישן במיטה לידי. ישן עמוק. שליו ורגוע.

הזוג השני שהחליט לישון בחוץ שכב במיטות והביט לעבר הזריחה.

אני מוציאה את הראש מהאוהל. מירב, מנהלת הקבוצה, עמדה עם המצלמה ופשוט הנציחה את הרגע.

אני צוחקת.

מתפקעת מצחוק.

עד עכשיו.