יומן מסע ג'יפים אתגרי סוכות 2022

מה זה בכלל מסע? 

זה לא טיול. מסע הוא לא תמיד רק נחמד וכיפי.

המסע הזה היה מאתגר. שישה ימים ללא פינוקים, ללא שירותים, ללא מקלחת, ללא מיטה. הרכב היה הבית שלנו.

זה היה הכי פשוט שיש והכי מסובך עבורי.

היום הראשון התחיל בהורדת לחץ אויר בצמיגים במטולה והסתיים בחניון לילה מאולתר בבסיס צבאי נטוש בבקעה. ההתרגשות בתחילת היום, בחמש בבוקר, הייתה ענקית, אך מהר מאוד, מנסיעה בגולן, היום הפך למאתגר. במעלה כנף נפגעו 2 רכבים וקצת לאחר מכן היו צריכים לפרוש. נסענו 200 ק"מ. היום הסתיים עבורי עם נפילת אנרגיות כשמצאתי את עצמי מתמודדת עם הפחדים שלי מהשטח, מהאפלה ומהדמיון המפותח שלי. רגע לפני שעצמתי את העיניים, שאלתי את עצמי "מה אני עושה כאן, לעזאזל?"

היום השני היה ארוך וכלל גם נסיעת לילה. איפשהו בדרך התגלתה תקלה רצינית ברכב הסופה של נמרוד Nimrod Vider המדריך. לאחר התייעצות עם גיתאי המכונאי ועידן המאסף הוחלט כי בזמן שגיתאי עובד ומרתך את הסופה, נמרוד ימשיך איתנו ברכב של עידן לכיוון זור (גאון הירדן), שהוא המדרגה התחתונה של בקעת הירדן. שם אכלנו ארוחת בוקר ביחד עם הזבובים, וגילינו הצפה בדרך שמנעה מאיתנו להמשיך. לאחר שגיתאי ועידן חברו אלינו בחזרה עם הרכב של נמרוד, ולאחר שנמרוד החזיר לעידן רכב מכוסה כולו בבוץ, בצומת יריחו המשכנו לנבי מוסא, מצוקי דרגות, ונסענו עד שנמרוד החליט שעברנו מספיק חוויות להיום. 

רכב נוסף פרש בתחילת היום ורכב נוסף חזר אלינו אחרי תיקון מהיר במוסך. נסענו 150 ק"מ וישנו בחניון ארעי איפשהו בשום-מקום, ללא קליטה. זה היה הלילה הראשון שמצאנו עקרבים צהובים שזהרו תחת אור הפנס האולטרה-סגול של אסף וסיגל (תודה עליהם), מה שהכניס אותי לסטרס. המחשבה שנרדמתי איתה בלילה הזה, אחרי שהתחלתי להבין לאן הכנסתי את עצמי, הייתה "אז איך אני שורדת עוד שלושה לילות כאלה?"

היום השלישי התחיל עם מעלה ראס אל-חממה בדרך לרוג'ום א-נקה. המעלה המפורסם מלא בבורות ואדמת פודרה, שרכבים ללא נעילה פשוט מתחפרים בהצלבות (פששש נראה לי שאמרתי את זה נכון). רכב אחד בקבוצה היה צריך עזרה במשיכה למעלה, וגם ג'ק איכשהו נתקע בזווית לא נחמדה אך הצליח להיחלץ. משם, המשכנו בדרכנו אל ערד להצטיידות, אך התעכבנו במחסום מפתיע של צה"ל. המתנו מעל לשעה כדי שיצלמו את הרכבים שלנו וכדי שהמ"פ יאשר שאנחנו לא עוסקים בהברחות ויתן לנו אישור לעבור ולהמשיך לנוע. בכלל, כל המסע הזה נתקל בקשיים או איך שאחד מחברי הקבוצה (ואולי היה זה נמרוד, אני לא זוכרת) צחק בזום התדריך - "התוכנית כתובה בעיפרון." אחרי שהצלחנו לעבור את המחסום, פתחנו כמה שערי ביטחון, שבנו אל הארץ המובטחת ועשינו את דרכנו לערד. ציוויליזציה! עומס. אנשים. נמרוד הקציב לנו שעה, כך שרצנו לסופר לקנות מצרכים לארוחות הבאות, אכלנו ארוחת צוהריים חפוזה והמשכנו במסע אל עבר ים המלח. יש מקומות קסומים בארץ שלנו שללא רכב שטח פשוט לא ניתן להגיע אליהם ואני כל כך שמחה שיצא לי לראות חלק מהם במסע הזה. התצפית מההר אל אזור המלונות בעין בוקק השאירה אותי יתומת מילים. צוק, ללא גדר, ללא שום ביטחון. כשהלכתי לכמה דקות לרכב וחזרתי, מצאתי את ג'ק כבר מטפס למעלה. הקבוצה הצביעה אליו ואני מלמלתי לעצמי, ואחר כך צעקתי אליו "רגע אחד אי אפשר להשאיר אותך לבד." 

נסענו 130 ק"מ, וגם ביום זה עצרנו בחשכה באפיסת כוחות בחניון מאולתר במישור רותם, מה שהתגלה לפנות בוקר כאזור מסריח להחריד.

הנחושים להשיג קליטה טיפסו על ההר הגבוה במשך כמה דקות. גם ג'ק טיפס כדי להשיג את הילדים שלו. בזמן הזה אסף, סיגל (החברים של ג'ק) ואני היינו עסוקים בחיסולו של בקבוק יין. כשג'ק חזר ומצא אותנו שתויים ושיכורים מהתחת הוא תפס את הראש. ממה שאני זוכרת הוא פשוט עמד שם חסר אונים וניסה להבין איך כל זה קרה. המחשבה שנרדמתי איתה בלילה הייתה "כבר עברנו חצי מהמסע וממש נחמד כאן, מעניין מה יהיה בשלושה הימים הבאים."

היום הרביעי היה המאתגר ביותר. הוא התחיל בנחל צין (אני די בטוחה, עברנו וחצינו כל כך הרבה נחלים), כשרכב אחד נפגע באחד המורדות במערכת הטרנספר והיה זקוק לגרירה אל מחוץ לשטח. ואז, נמרוד החליט שהוא רוצה לבדוק איתנו את בקעת אבו טרפה ומעלה נח. הוא אמר שיהיה כיף והאמת? כאן חשדתי. התחלתי להבין שההגדרה לכיף לפי נמרוד שונה במקצת מההגדרה שלי :) 

נסענו 120 ק"מ כשרוב המסלול משופע במעלות ומורדות. בעלייה זה היה "הילוך נמוך, ראשון, רגל יציבה על הגז קדימה ובלי לעצור". בירידה זה היה "בייב, גם הילוך נמוך, גם ראשון, גם בלם יד, אתה בטוח שיש לנו ברקסים לכל זה?"

את הלילה העברנו, איך לא, בעוד חניון לילה ארעי. בזמן שאנחנו ישנו, שוב עבדו על הרכב של נמרוד בעוד בעיה שהתגלתה. המחשבה שאיתה נרדמתי הייתה "וואו, זה ממש קשוח, אבל היי... נשאר רק עוד לילה אחד."

בבוקר היום החמישי קמנו עם תוכנית לעשות את מעלה עשוש הידוע. נמרוד רצה לצאת מוקדם כדי להספיק להגיע לפני רכבים אחרים, בגלל שזה מעלה קשוח ומספיק שרכב אחד ייתקע שם כדי לגרום לעיכוב של שעות. יצאנו לדרך נחושים, אבל לא הספקנו לצאת מחניון הלילה כשנמרוד קרא בקשר: "גיתאי, שומע?" זה אף פעם לא מבשר טוב. "אין לי ברקסים."

מסתבר שבלילה, כשאנחנו ישנו, נמרוד ועידן נסעו להביא חלקי חילוף ולתקן עוד משהו ברכב של נמרוד, אבל הם שכחו להחזיר את הברקסים (או משהו כזה). אני מזכירה, התוכנית כתובה בעיפרון. אז הוצאנו כיסאות, עשינו עוד קפה והמתנו עוד שעה כדי שהם יסדרו את העניינים ונוכל לצאת לדרך. כשהגענו למעלה עשוש, כפי שנמרוד חשש , היה כבר רכב תקוע ופקק של 30 רכבים, מה שגרם לנו לוותר ולנסוע דרך המעקף. מעלה עשוש, שומע? לג'ק ולי יש חשבון פתוח איתך. 

ולמרות שלא עלינו את עשוש, הדרך של היום הזה הייתה מעניינת. נסיעה בשמורות טבע, חצייה של נחלים, ראינו המוני צבאים שעשו לנו שלום. נסענו עוד 120 ק"מ, כשחלק נכבד מהדרך טסנו את ההדורים במהירות. ללילה, נמרוד החליט לוותר על החניון המוכרז בגלל עומס של מבקרים ושוב מצאנו את עצמנו ישנים בלילה האחרון באמצע שום מקום. בלילה הזה ערכנו ארוחה משותפת של יום שישי לאור שמיים זרועי כוכבים. המחשבה שאיתה נרדמתי בלילה הזה הייתה "איזו חוויה, ממש כיף לי, אנשים נחמדים. איך מחר זה כבר מסתיים?"

היום השישי היה קצר. התחלנו אותו בהשתובבות בשטח אש בחלקה של "מטוסי המטרה" - מטוסים ישנים ופצצות שהיו תקועות בתוך האדמה. לאחר מכן המשכנו אל גבול מצריים ונסענו לאורך כביש 10, דרך נחל שני והקניון האדום עד לנקודת הסיום באילת. נסענו בחצי היום הזה כ-100 ק"מ. 

בסך הכל עברנו במסע הזה מעל ל-800 ק"מ ועוד כ-500 ק"מ עד הבית. מקווה שלא טעיתי הרבה ביומן המסע הזה, עברנו הרבה מאוד.

המחשבה שאיתה נרדמתי בלילה, בבית, במיטה אחרי מקלחת טובה, הייתה: "מה קרה פה לכל הרוחות? יכול להיות שסיימתי את המסע?"

ובנימה יותר אישית - המסע הזה התחיל כלא פשוט עבורי בכלל. עשרים וארבע שעות אחרי שחזרנו התחלתי לערוך סרטון וידאו כמתנה ומזכרת לג'ק, ופתאום העוצמה של המסע היכתה בי. יש הרבה דברים שאני מכירה, שהתחזקו בי בעקבות המסע הזה. דברים כמו:

1. התוכנית כתובה בעיפרון - אלוהים צוחק על התוכניות שלנו. תוכניות משתנות וחשוב רק איך אנחנו מגיבים לשינויים האלה.

2. לפחד ולעשות. התחושה הזאת התעצמה כשמצאתי את עצמי בלילה האחרון, לבד, מתרחקת מהמחנה כדי לעשות פיפי באפלה מוחלטת כשאני לבדי, חצי עיוורת (ללא העדשות), ומחייכת למרות הפחד.

3. לא לוותר. כי בסוף נשארים עם החוויות.

4. אני רוצה עוד חוויות.

תודה מיוחדת לנמרוד המדריך הקשוח, המצחיק והאלוף מ-4x4.co.il. שומע? אני ממש יכולה לראות קורס נהיגת שטח באופק.

תודה לכל האנשים הנחמדים שהכרתי, אתם אלופים אחד-אחת.

תודה לאסף ולסיגל, החברים של ג'ק, שגרמו למסע הזה להפוך לכיפי (לפי ההגדרה שלי) ולמצחיק ממש.

ותודה, כתמיד, לג'ק שלא ויתר לי, וסירב להשתתף בפסטיבל הפחדים שלי.

מסע חוצה ישראל אתגרי, סוכות 2022,

מנקודת המבט של מירב איינשטיין, אישה אמיצה :)