רגע לפני 2018

אתם רואים את התמונה הזאת?

היא צולמה בבוקר ה-1.1.2018 ומבחינתי היא התגלמותו של המושג חופש.

על המזרון הזה העברתי את הלילה הראשון אחרי שעזבתי את הבית שהיה פעם שלי.

עזבתי עם הספרים שלי בקופסאות קרטון, עם הבגדים שלי שקופלו בתוך סדין ענקי ועוד כמה דברים קטנים.

וזהו.

כמעט הכל קניתי חדש.

בליל השנה החדשה הילדים עוד לא יכלו לישון בבית השכור כי הרהיטים והדברים שלהם עוד לא הגיעו.

היינו רק המזרון ואני.

באותו הלילה צחקתי ובכיתי עד שנרדמתי.

לא היה לי בית משלי.

לא הייתה לי עבודה.

לא היה לי מושג אם ניצחתי את המערכה מול הסרטן ואם אחיה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים הבוגרים שלי שישנתי לבד.

והרגשתי בודדה.

הייתי בבלגן מוחלט ובחוסר וודאות.

והמוזר בכל זה היה שבכלל לא פחדתי.

הייתי מוכנה לשלם את המחיר כדי להתחיל מחדש.

הייתה לי אמונה שאני אסתדר.

איך כתבתי בסיפור האחרון של ג'ק ורוזי שנתיים לאחר מכן?

"חופש זה לקחת דברים שקורים לך בחיים ולספר לעצמך סיפור טוב. להיות חופשי זה לדעת שלא משנה מה יקרה, אתה תוכל להתמודד עם הכל כי אתה מאמין בעצמך."

השנים עברו ואני מלאת תודה על כל החוויות.

את ליל השנה החדשה אני אבלה בדירה שלי,

או של ג'ק כי הוא השכן 'דלת ליד דלת' שלי,

כשאני עצמאית ויוצרת,

מתפרנסת ממה שאני אוהבת לעשות,

בריאה (טפו טפו טפו),

וחופשייה.

ושלא תטעו - אני לא מרגישה חופשייה רק בגלל שאני גרושה (אני בזוגיות), או שאני פרילנסרית (אני מנהלת תחום כלכלה אורבנית בחברה גדולה) או כל דבר אחר. יש לי אחריות על הכתפיים כמו לכל אחד אחר, אולי אפילו יותר. אני מרגישה חופשייה כי אני מנהלת את החיים שלי איך שאני בוחרת, וכי אני יודעת שאם יש משהו שאני רוצה - אני יכולה.

זה קשה. זה מפחיד ויש לזה מחיר.

אבל זה אפשרי.

מאחלת לכולם שתהיה שנה מלאה בצמיחה.