ספינת האהבה / פרק 3
שרה ולו ממש מתאמצים לגרום לג'ק ולי להחליף כמה מילים זה עם זו. אבל אני מעדיפה להתעלל בסלט שלי ונראה שג'ק מעדיף להתעסק עם הטלפון שלו.
"ג'ק, אתה יודע שרוזי זכתה בשנה שעברה בפרס על בניין מגורים שתכננה?"
"רוזי, את יודעת שג'ק היה מועמד לפוליצר?"
"ג'ק, אתה יודע שרוזי היא פרופסור? הפרופסור הצעירה ביותר בתולדות האוניברסיטה."
"רוזי, את יודעת שג'ק היה מצטיין המחזור שלו באוניברסיטת מיאמי?"
"לו, אתה חושב שהם סיימו באותה השנה?"
במהלך הדו-שיח בין שרה ולו, הקפדתי לא להרים את מבטי לעברו של ג'ק כדי לא להיתקל במבטו. אבל הגילוי האחרון מפתיע אותי. לקח לי עוד כמה שניות לחבר את הקצוות של המידע שנזרק לאוויר. כעת אני נזכרת מדוע הוא נראה לי מוכר. וואו!
"ג'ק השחצן?" אני ממלמלת לעצמי בשקט תוך כדי שאני מעיפה לעברו מבט חטוף לאישור. כן. זה הוא. הסטודנט המוכר מהפקולטה לעיתונאות, כתב עיתון האוניברסיטה, החתיך של המחזור והמצטיין שנשא את נאום הסיום. פאק. איך קרה, לעזאזל, שמכל האנשים בעולם, שרה החליטה שהיא חייבת להכיר לי דווקא את ג'ק השחצן?
"אין מצב שסיימנו באותו המחזור. הייתי זוכר אותך. הכרתי את כולם." ג'ק נופל לתוך המלכודת של שרה ולו ופותח בשיחה איתי. דפוק. מעניין אם הוא ידע שכולם קראו לו ג'ק השחצן מאחורי הגב. אני מתאפקת חזק שלא להוציא את זה.
"אני לא חושבת שהסתובבנו באותם החוגים," אני אומרת במקום ונופלת למלכודת ביחד איתו.
"למה את מתכוונת?" הוא שואל.
"אני הייתי עסוקה בלימודים. בפיזיקה. בבניית מודלים. לא בפלירטוטים ופוליטיקה." אני מסננת בבוז, מקווה שזה יעצבן אותו ושהוא פשוט יקום וילך משם. אבל לא. הוא פשוט מתחיל לצחוק בקול. שרה ולו נועצים בו מבט מבולבל. גם ראשים אחרים במסעדה מסתובבים לעברנו.
"אני חייב להבין," הוא פונה אל לו לאחר שנרגע מעט. "למה חשבתם שרוזי ואני מתאימים? קשה לי להאמין שיש לנו משהו במשותף מלבד אוניברסיטת מיאמי." הוא פונה עכשיו אליי "תזרמי איתי."
אני מוצאת את עצמי מסכימה ומהנהנת.
"גם את גרה לבד?"
"כן," אני שוב מהנהנת.
"הנה, שידוך משמיים." הוא קורא בציניות.
"באיזה רכב את נוסעת?" הוא שואל ואני תוהה לרגע לפשר השאלה.
"אין לי רכב. אני נוסעת במוניות ותחבורה ציבורית מעקרון של איכות הסביבה."
"ברור. ג'יפ רנגלר." הוא מצביע על עצמו.
"ים או בריכה?"
"בריכה."
"ים." הוא שוב מצביע על עצמו.
"חופשת סקי או בטן-גב?" הוא ממשיך ברצף השאלות המוזרות שלו.
"בטן-גב."
"סקי." הוא אומר ושותק רגע. נראה שהוא מנסה למצוא שאלות נוספות כדי להמחיש לשרה ולו כמה גדולה הטעות שהם עשו.
"טראמפ או הילארי?" אני פתאום שואלת ומצמצמת את עיני בכעס כשאני חושבת על כך שנתתי לו למשוך אותי למקום הזה.
"אף אחד מהם." הוא עונה ואני לרגע חושבת שאנחנו משתייכים לאותה מפלגה. "אבל רק בגלל שזה טראמפ. הילארי בטוח שלא."
אני מתפקעת מצחוק. "ברור. הילארי." אני מצביעה על עצמי.
"טוב. זה סוגר את זה." הוא מסכם וחוזר לאכול. גם אני חוזרת לשתוק. הארוחה הולכת ומתדרדרת כשגם שרה ולו מפסיקים להתאמץ ושותקים בעצמם. במשך חצי השעה הבאה אף אחד לא מדבר. כל אחד מתעסק באוכל שלו וזהו.
אני נהיית ממש עצבנית וכשהקינוח מגיע, אני אפילו לא מסיימת אותו. כשאני אומרת לעצמי שעבר מספיק זמן, אני מכחכחת בגרוני. "אוקיי, זה היה חתיכת יום ואני עייפה. תסלחו לי בבקשה אבל אני אפרוש בשיא." אני מחייכת אל שרה ולו וקמה ממקומי מבלי לחכות לתשובה. אף אחד לא מוחה ולא מנסה לעצור אותי. כל אחד מארבעתנו נראה סובל. אני אומרת "לילה טוב", מחזירה את הכיסא והולכת משם.
***
אני לא הולכת לחדרי. במקום זה, אני עולה במדרגות קומה אחת למעלה אל הסיפון העליון, מזמינה לי בלאדי מרי מהבר, והולכת אל המקום שישבתי בו הבוקר. הירח המלא מעל מאיר מעל פני הים ואני אוחזת במעקה ומתכופפת מעט כדי לראות את אדוות הגלים שהספינה יוצרת כשהיא חותכת את המים. זו תחושה עוצמתית. הספינה הזו ענקית ועוצמתית ואני נזכרת לפתע בסיפור של הטיטאניק.
אני מתיישבת על מיטת השיזוף ומסדרת אותו לתנוחה של ארבעים וחמש מעלות. הרוח נעימה, מוזיקת ג'אז, מעט מלנכולית לטעמי, נשמעת ברקע ואני עוצמת את עיני כדי להתחבר עם הרגע.
אני מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות ופשוט להיות שם וליהנות מהרגע, אבל... על מי אני מנסה לעבוד? זאת אני. מוח שכל הזמן נמצא בריצה. לפני שנה, כשאריק נפרד ממני והייתי על סף דכאון רציני, טסתי להודו לשבועיים לסדנת מדיטציה כדי ללמוד להשתיק את הרעש בתוכי. זה החזיק מעמד כמה חודשים וכבר תקופה שאני מרגישה את הרעש הזה עומד לצאת שוב. אני לא יודעת להסביר את זה. זה נשמע כמו סוג של מאניה דיפרסיה, אבל לפי הפסיכולוגית שלי זה לא זה. היא אומרת שפשוט עוד לא מצאתי את עצמי ובגלל שאני מפחדת שזה לא יקרה, אז אני כל הזמן מחפשת. בולשיט. אני לא מאמינה לה.
"די כבר. תשתקי." אני מדברת עם עצמי. זה גם משהו שגיליתי שאני עושה ושיכול להיראות מוזר, אבל כנראה שזה מה שקורה שרגילים להיות לבד כל כך הרבה שנים. אני תופסת את ראשי בשתי ידיי ומנערת אותו מצד לצד.
כחכוח שנשמע מולי גורם לי להפסיק בבת אחת ולפקוח את עיני.
"ג'ק השחצן." אני נאנחת ונוהמת מתסכול.
אני פתאום נהיית די בטוחה שאמרתי את זה בקול רם.
הוא שוב מכחכח בגרונו. "זאת כבר פעם שנייה שאת אומרת את זה הערב."
שיט. אין לי מושג אם להתנצל על כך, להסביר או פשוט להיכנס בו. אז אני עושה את מה שאני תמיד עושה כשאני נבוכה. אני מתחילה לצחוק. זה מתחיל בקטן, אבל צובר תאוצה עד שאני משתנקת. הבטן שלי כבר כואבת.
ג'ק לא זז. הוא ממתין בשקט מופתי עד שההתקף שלי יעבור. כשאני נאנחת ומסדירה את הנשימה, הוא שואל: "למה את קוראת לי ג'ק השחצן?"
הוא נשמע ונראה רציני, ונראה שזה מדבק כי החיוך נעלם מפניי בבת אחת.
"זה לא אני. כולם קראו לך ככה."
הוא מכווץ שפתיים וזוקר את גבותיו. הוא נראה מבולבל או לפחות כמו מישהו שמנסה להבין. אולי הוא מנסה להיזכר במקרים מסוימים שאנשים דיברו מאחורי גבו או מנסה להבין מדוע אף אחד לא אמר לו.
"ג'ק השחצן." הוא מגלגל את המילים האלו על לשונו ומתחיל לחייך. הוא בטוח צוחק עליי. אין מצב שהכינוי הזה מסב לו אושר או גאווה.
"אז מה היה הכינוי שלך?" הוא מפתיע אותי עם השאלה הזאת. אני עדיין בהלם מהתגובה שלו.
"מה? לי?... אמממ... לא היה לי כינוי."
אם חיוך היה מייצר חשמל אז כל הסיפון והשמיים מעלינו היו מוארים עכשיו. "בדיוק." הוא משיב ועם החיוך הזה הוא מסתובב והולך משם. אני מסתכלת מסביבי ומודה לאלוהים שאני לא מוצאת משהו שאני יכולה לזרוק עליו. הכוס עם המשקה שלי עדיין מלאה, אבל אני לא מטומטמת מספיק כדי לבזבז אותו עליו.
"אדיוט." אני צועקת ומסתפקת בזה. הוא שומע. אני יודעת את זה כי הוא מרים את ידו באוויר תוך כדי שהוא ממשיך ללכת, כאילו אומר לי: "אני יודע."
אני ממשיכה לשבת על מיטת השיזוף עוד זמן מה ומהרהרת באירועי היום הזה. אני חושבת על ג'ק שבינתיים מצדיק בכל רגע את הכינוי שנתנו לו, על התרגיל ששרה ולו עשו לנו, ועל כך שיש לי עוד שבוע שלם להעביר על הספינה הזאת. יחסית כבר מאוחר ואני די לבד באזור הזה של הספינה, אולי בגלל שזה היום הראשון וכולם נמצאים בהופעות ובפעילויות הרבות. אך לא איכפת לי. אני אוהבת את ההרגשה הזו, באוויר הפתוח עם הרוח הנעימה שמלטפת אותי. מידי פעם עובר איזה זוג מחובק וליבי מחמיץ מעט. הספינה הזאת היא באמת מקום מאוד מתאים לחופשה רומנטית, ואני מרשה לעצמי להשתעשע לרגע עם הרעיון שאולי לא הייתי צריכה להתנהג כך לג'ק. אולי הייתי צריכה לתת לו הזדמנות, כדי שגם אני אסתובב בספינה מחובקת ונאהבת.
אני מגחכת כשאני מגרשת את המחשבה הסוררת הזאת. ג'ק ואני? ג'ק השחצן ואני? הגיהנום יקפא קודם לפני שזה יקרה. אני בודקת בטלפון שלי מה השעה ומופתעת לגלות שכבר כמעט אחת עשרה בלילה, מה שאומר שאני יושבת שם קצת יותר משעתיים. הייתי יכולה להמשיך לשבת שם, אך מתחיל להיות לי כבר קר ואני מודה בפני עצמי שנהייתי עייפה. היום ההזוי הזה עייף אותי. אני קמה ומתחילה ללכת לכיוון המדרגות בירכתי הספינה. למרות שעוד לא למדתי את הספינה הזאת עד הסוף, אני כבר יודעת מאיפה יורדים אל החדר שלי. אני חולפת על פני מתחם הבריכה ומביטה על הזוגות שיושבים באמבטיות הג'קוזי שפזורות לכל אורך הסיפון. ואז, אני מרגישה שמשהו אינו כשורה. אני לא יודעת להסביר לעצמי מה מטריד אותי, אבל זה מרגיש כאילו מישהו עוקב אחריי. אני נעצרת במקומי ומסתובבת לאחור בבת אחת, אך למעט קבוצה של כמה אנשים שעומדים יחד אין אף אחד שהולך אחריי. אני ממשיכה ללכת וכשאני מגיעה אל הכניסה אני מרגישה את זה שוב. זו לא סתם תחושה. אני ממש יכולה לשמוע את הצעדים שהולכים אחריי כבר כמה דקות. הפעם אני לא מסתובבת. אני מעדיפה לרדת מקומה שש-עשרה לקומה עשר בקצב מהיר ופשוט להגיע אל החדר שלי ולהסתגר בו. אני מאיצה את צעדיי. בדרכי למטה אני שמה לב שקומה שלוש עשרה אינה קיימת ואני מחייכת לעצמי. אני מכירה את האמונה שהמספר הזה הוא מזל רע וזה תמיד מצחיק אותי. למה? כי תאריך הלידה שלי הוא השלוש עשרה באוגוסט. שנת 1993. יום שישי. כן, נולדתי ביום שישי השלוש-עשרה. וכן, אני באמת אישה בלי מזל.
אני ממשיכה בדרכי למטה וליבי דוהר כשאני שומעת את הצליל המונוטוני של הצעדים האלה. אני מגבירה מהירות וכשאני מגיעה אל הקומה שלי אני כבר כמעט רצה. השימלה שלי מתנופפת כאילו רוח חזקה נושבת והנעליים שלי משמיעות רעש למרות שהמסדרון הארוך מכוסה בשטיח מקיר לקיר עבה. טוב שהחדר שלי קרוב יחסית, וטוב יותר שיש לי תא בתיק שאני רגילה לשים בו דברים חשובים שדורשים שליפה מהירה. רגע לפני שאני טורקת את הדלת, כנראה בגלל שאני מרגישה מספיק בטוחה בפנים, אני מציצה אל המסדרון כדי לראות אם יש שם מישהו.
אין שם אף אחד.