ספינת האהבה / פרק 4
בבוקר אני קמה מאוחר יחסית כי לקח לי הרבה זמן להירדם בלילה.
השעה היא קצת אחרי תשע כשאני פוקחת את עיניי ומתמתחת וגם אז אני ממשיכה לשכב במיטה עוד כחצי שעה.
למעשה רק לקראת עשר אני קמה ומסיטה את הווילון. אני שמחה שהסכמתי להוסיף עוד כמה מאות דולרים כדי לשדרג אותו לחדר חיצוני עם מרפסת שפונה לים. אני פותחת את הדלת וכשאני יוצאת אל המרפסת אני יכולה לראות שהספינה עוגנת מול האי הצבעוני ששייך לחברת הספנות. בשנים האחרונות הושקעו באי הזה מיליוני דולרים כדי להפוך אותו לאחד מרגעי השיא של השיט. מוזיקה קאריבית חזקה נשמעת וממלאת אותי באנרגיה בלתי מוסברת. נכון יותר - בסקרנות.
אני לובשת את בגד הים השחור, המלא והפשוט להחריד שאני לובשת כבר שלוש שנים ואין לי שום כוונה להחליף אותו - הוא נוח, לא מושך מבטים ומכסה את כל מה שצריך לכסות. אני לובשת מעליו שמלה פרחונית קצרה חסרת שרוולים, נועלת סנדלי גומי בצבע בורדו חזק ולוקחת איתי גם כובע קש רחב שוליים ומשקפי שמש. ברגע האחרון, לפני שאני יוצאת, אני נזכרת שאני צריכה עוד כמה דברים. אז אני דוחפת לתוך תיק החוף שהבאתי איתי תרסיס הגנה, מגבת וגם את הארנק והכרטיס של החדר. אני אפילו לא הולכת לאכול ארוחת בוקר, אלא עוקבת אחרי כל האנשים שיורדים במעלית לקומה שלישית. משם אני יורדת במדרגות נעות, עוברת את הביטחון ויוצאת אל המזח שמוביל אל האי.
המזח הוא לא מה שאתם חושבים. הוא לא איזה שביל עץ רעוע עם חלקים מתפוררים. המזח הזה עשוי מבטון יצוק כדי להיות מסוגל להחזיק את הספינה החזקה הזו. לוקח חמש דקות ללכת לאורכו של המזח או לנסוע כדקה בשאטל שמגיע מהאי. במקום בו המזח נגמר ונמוג לתוך המדרכה הסלולה בכניסה לאי, אנשים מרקדים ושרים לנו עכשיו. הם לא נראים מאוד מאושרים אלא כמו אנשים שהלחם שהם מביאים הביתה תלוי בריקוד הזה. אני כמעט שמתפתה להצטרף אליהם מתוך הזדהות, אבל ברגע האחרון מוותרת ומסתפקת בחיוך וקידה צנועה.
אני ממשיכה בדרכי ומגיעה אל שלט עץ גדול עליו חרוטה בצבעוניות מפת האי. לאחר שאני מבינה שאני לא יכולה ללמוד על האי מהשרטוט הילדותי הזה, אני פונה שמאלה ומתחילה ללכת על השביל. אני חולפת על פני מתחם האוכל שמתכונן לקראת ארוחת הצוהריים, ואחר כך על פני בקתות מעץ צבועות בגווני פסטל נעימים ועמוסות במזכרות. אני מתעכבת קצת, בוחנת את הסחורה ומסמנת לי לאחר כך כמה פריטים מעניינים. כשאני ממשיכה לטייל על השביל, אני מגיעה לבסוף אל חוף הים. עשרות כיסאות שיזוף עומדים על החול כשהם ריקים וזה מפתיע אותי. הספינה שלנו מכילה כחמשת אלפים אורחים, כך שהייתי מצפה לראות את האי עמוס ורועש, אבל ממש שקט ורגוע כאן. אפילו רכבת השאטל שחולפת על פניי כל כך שקטה שהיא כמעט דורסת אותי. אני מוצאת לי ערסל במרחק של כמה מטרים מהים ואני נשכבת בו ועוצמת את עיני. הרוח הנעימה נושבת על פניי ולמעט צלילי צעדים של אנשים שמידי פעם עוברים שם הכל ממשיך להיות שקט. זה כמו לצפות בסרט אקשן ללא צליל. אפילו הים רגוע ואני לא מצליחה לשמוע רחש גלים ולו החלש ביותר.
כעבור כמה זמן אני קמה וממשיכה לתור את אי התענוגות הזה. במרחק של חמש דקות הליכה כל האווירה משתנה כשאני מגיעה אל האזור של הבריכה המרכזית. האמת שבריכה זה לא שם מתאים. זו לגונה. אני מוצאת כיסא שיזוף ריק, מניחה עליו את התיק שלי ביחד עם שמלת החוף הצבעונית שאני פושטת ממני ונכנסת לתוך המים התכולים. הלגונה המלאכותית מצליחה לדמות חוף ים וככל שאני נכנסת פנימה המים הופכים עמוקים יותר. אנשים עומדים במרכזה כשהם מחזיקים בכוסות משקאות אלכוהולים צבעוניים ואני מנסה לפלס את דרכי אל החלק המוצל. מוזיקת פופ נשמעת ברקע וגורמת לי לרקוד בתוכי. כשאני מגיעה לאזור המוצל, אני פורשת את ידיי לאחוז בשפת הבריכה. תוך כדי אני משחקת במים עם רגליי ומביטה סביבי. מאז ומעולם אהבתי לצפות באנשים, בהתנהגות שלהם, בתקשורת שלהם עם אנשים אחרים. אנשים סביבי פשוט מאושרים. זוגות מחובקים, מורחים זה את זה בקרם הגנה, מלטפים, מנשקים. חברים וחברות מבלים יחד בקבוצה, מדברים וצוחקים. כמעט ואין בלגונה הזו משפחות עם ילדים ואני מניחה שזה בגלל פארק המים שנמצא ממש לידינו. אני יכולה לראות מהמקום שלי את המגלשות הגבוהות ומדמיינת את הילדים עולים עליהן שוב ושוב ללא הפסקה. אני מדמיינת גם את ההורים, שחלקם עולים לשם עם הילדים וחלקם מעדיף לחכות להם למטה. הם בטח ישנו טוב הלילה. אני מצחיקה את עצמי עם המחשבות האלה.
כשאני מחליטה שהספיק לי אני יוצאת מהמים ומתיישבת על כיסא השיזוף בו הנחתי את חפציי קודם לכן. מהר מאוד אני משתעממת ועוצמת את עיני. הבטן שלי מעירה אותי כמה דקות לאחר מכן ואני מסתכלת סביבי לראות אם רק אני שמעתי את קרקור הבטן הרועש בעולם או שגם אחרים היו שותפים לכך. אני שוב צוחקת עם עצמי. כל כך מיהרתי להגיע לכאן שדילגתי על ארוחת בוקר, אז מה הפלא שאני רעבה? אני הולכת אל המסעדה בכניסה אל האי שחלפתי על פניה בתחילת היום ומעמיסה על מגש שתי כוסות מים, צלחת ענקית של סלט, מנה עיקרית וקינוח אם אני עדיין אהיה רעבה. זה הסדר שאני משתדלת לאכול כל ארוחה. אני מודה בפני עצמי שהאוכל בשיט מפתיע אותי לטובה, ותוך כדי המחשבה הזו, אני מנסה לדמיין כמה סחורה צריך לאחסן בספינה וכמה אנשי צוות צריך כדי להכין כל יום ארוחות לאלפי אנשים. המון. ועדיין הכל ברמה כל כך גבוהה.
כשאני מסיימת לאכול אני ממלאת לי בקבוק מים והולכת שוב לחוף הים הקרוב שהיה ממש נטוש הבוקר. לשמחתי הוא עדיין שקט. אני מתיישבת על מיטת שיזוף מרוחקת יחסית ומכוונת את השמשייה כך שיהיה לי צל מלא.
שלווה.
זה מה שאני מרגישה מהבוקר.
אני גם שמחה שהצלחתי לא לפגוש כאן את שרה, לו או ג'ק. אם זה ימשיך ככה, אז אולי השיט הזה באמת יכול להיות מוצלח אחרי הכל.
אני שוב עוצמת את עיני ומאפשרת לצלילי המוזיקה הקאריבית הנעימה לסחוף אותי אחריה. האי הזה כל כך גדול שבכל חלק מהאי מתנגנת מוזיקה אחרת שמתאימה לפעילות. אני מתעוררת כעבור זמן בבהלה ומיד בודקת את השעון בטלפון. וואו. נרדמתי לכמעט שעה. אני מרימה את משענת הכיסא ומתעוררת לאט. השמש כבר עברה את קו האמצע של השמים והצד הזה של האי הוא יחסית מוצל. למרות זאת, עדיין ממש חם ולח, סיבה לכך שאני קמה, פושטת את השמלה ומחליטה להיכנס למים. בשונה מהבוקר, יש אנשים במים וזה מקנה לי תחושת ביטחון. לא הייתי נכנסת למים אם הייתי לבד, אני די בטוחה בזה. אני מפחדת מהים הפתוח, בעיקר מכל היצורים ששוחים בו ויכולים לגעת בי בכל רגע. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת איך לפני שנה בערך, כשהייתי בקי-לארגו עם האקס שלי, בעודי טובלת במים הרדודים הרגשתי משהו נוגע בי קלות והתחלתי לצרוח בהיסטריה כזו שמלא אנשים רצו לקראתי. מסתבר שזו הייתה פרת ים. פרת ים בלתי מזיקה. אבל אני הזדקקתי לכמה שעות על מנת להירגע ממנה. האקס שלי היה כל כך נבוך וכל כך התבייש בי והזיכרון הזה גורם לי לצחוק בקול. לקח לי הרבה זמן להחלים אחרי הפרידה שלנו ועצם העובדה שאני צוחקת ככה על המקרה ההוא מבהיר לי שבאמת סוף סוף התגברתי עליו. אני נכנסת למים בצעדים קטנים וחוששים כשאני מסתכלת פנימה ובוחנת טוב טוב מה מתרחש שם. המים כל כך רגועים ואני מרשה לעצמי לטבול במים הקרים עד הכתפיים. אני אפילו שוחה קצת וכשאני מרגישה את התקף הפאניקה מתקרב אני מסתובבת ומתחילה לחזור. אני לא מסירה את המבט שלי מהמים לרגע, מוכנה לכל ייצור שיופיע מתחתיי.
כנראה שזו הסיבה שעד שלא יצאתי מהים לא ראיתי את מי שחיכה לי על החוף.
זה לא יכול להיות.
***
הנה משהו עליי שאני לא מתגאה בו, אבל חשוב לי לציין. בילדותי הייתי ילדה חנונית ללא הרבה חברים, שאהבה להתבודד, לקרוא, לצייר, לחקור וללמוד כמעט על כל דבר. זה אומר שבנים ומסיבות לא עניינו אותי. אפילו לנשף הסיום בתיכון לא הלכתי וגם לא הרגשתי רע עם זה. מעולם לא הרגשתי שאני מפספסת משהו או שאני רוצה להיות מקובלת חברתית. אפשר לומר שהייתי חנונית מבחירה. החנוניות הזו נמשכה עד סיום התואר שלי באוניברסיטה. אפילו עד שנה אחרי סיום התואר שלי. בהתמחות שלי, הכרתי את אריק האנט. אריק האנט פתח לי עולם שלא הכרתי - בילויים, מסיבות, בתי מלון, נסיעות לחו"ל ועוד הרבה דברים שלא ניתן לסכם אותם בשורה אחת. עם אריק איבדתי את הבתולים שלי בגיל עשרים וחמש. את אריק הערצתי כאליל. אריק היה אהבת חיי. הוא היה הגבר שהייתי אמורה להתחתן איתו. ואריק היה גם הגבר שזרק אותי כמה חודשים לפני החתונה.
אני ממש שונאת את אריק.
ועכשיו, אריק האנט עומד כאן מולי, במכנסי גלישה ובחולצת הוואי פתוחה שחושפת את חזהו השרירי, על חוף הים, באי הבודד הזה ששייך בבלעדיות לחברת הספנות. ואם אני מוסיפה את העובדה שרק ספינה אחת עוגנת במזח, אני מבינה שאו שאריק עובד כאן על האי או שהוא איתנו בחופשה על הספינה. אני לפתע מתמלאת בזעם.
"רוזי," אריק מנופף לי, אבל אני תקועה במקומי, מנסה להבין איך אני מגיבה. הוא מתקרב אליי כשהוא רואה שאני לא זזה. "רוזי, תקשיבי, אני יודע שזו הפתעה." הוא אומר בזמן שזרועותיו נכרכות סביבי לחיבוק ארוך. אני עדיין לא זזה. אני לא מחבקת אותו בחזרה, אבל אני גם לא הודפת אותו ממני. אני עומדת כמו אבן, ידיי שמוטות לצדדים, ראשי מוסט הצידה ועיניי פקוחות לגמרי. אני משתדלת אפילו לא לנשום כדי לא להריח אותו. זה הוא שלבסוף מרפה ממני ולוקח צעד אחורה. הגוף הרטוב שלי הרטיב את בגדיו והוא נראה קצת מגוחך.
"כמה טוב לראות אותך." הוא אומר.
טוב לראות אותי? לפני שלושה חודשים הוא אמר לי בכעס שהוא לא יכול להיות איתי יותר.
"מה אתה עושה כאן?" אני מתעלמת מכל מה שהוא אמר. אני רק רוצה לוודא שהוא לא ימשיך להופיע מול הפרצוף שלי בהפלגה.
"אני גם בהפלגה."
פאק. האוויר מתנקז מהריאות שלי בבת אחת.
"רוזי, אני רוצה לדבר איתך," הוא אומר כאילו ההתנהגות שלי עדיין לא הבהירה לו שאני לא רוצה בחברה שלו.
"אין לנו על מה לדבר." סוף סוף הרגליים שלי מגיבות ואני מתחילה ללכת אל הכיסא שלי. אני מתנגבת במהירות ולובשת את השמלה. אני עומדת ללכת משם, כשאריק שולח את ידו לתפוס אותי בידי.
"אל תיגע בי!" אני מתפרצת עליו ודוחפת אותו לאחור.
"רוזי..." הוא מתחיל לומר והוא כבר לא נראה מחייך מקודם. "אני יודע שאת כועסת, ויש לך את כל הסיבות, אבל..."
"אריק!" אני משתיקה אותו ולוקחת נשימה ארוכה כדי להרגיע את הסערה שמתחוללות בי. "אני לא כועסת. כבר לא."
"אז תקשיבי לי רגע..."
"לא!" אני שוב משתיקה אותו. הוא ערמומי ורק אלוהים יודע מה הוא רוצה ממני. אני לא רוצה לתת לו סיכוי קטן לשכנע אותי.
"אני רוצה להתנצל על מה שעשיתי." הוא זורק את המשפט הזה כאילו זה אי פעם יספיק.
"עזוב, מים מתחת לגשר." פתאום אני חושבת על אופציה אחת שבגללה הוא נמצא שם, נחמד אליי, רועד קצת מפחד. "אריק, אם אתה כאן עם מישהי ואתה חושש מהתגובה שלי, אז אתה יכול להיות רגוע. התגברתי עליך." אני אומרת לו, מסתובבת כדי לא לראות את האישור לכך בפניו, ומתחילה ללכת.
"רוזי, אני..."
"בלה בלה בלה, אני לא רוצה לשמוע." אני אומרת בילדותיות מופגנת ומנופפת בידי בביטול. אני רוצה להסתלק משם. אני לא רוצה לראות אותו. רשימת האנשים שאני אצטרך להתחמק מהם בהפלגה הזו גדל בעוד אחד. ידו שוב תופסת את שלי ועוצרת אותי.
"עשיתי טעות, רוזי." הוא מרים את קולו. "הייתי אדיוט. דפוק. טיפש. אני רוצה לבקש סליחה. אני רוצה שתסלחי לי. אני רוצה שתחזרי אליי."
התחושה היא כמו חץ ישר ללב. כל מה שחשבתי ששמתי מאחור פתאום מציף אותי בעוצמה שהולכת ומתגברת. כל המילים שהוא אמר לי באותו ערב נחרטו בי כמו צלקות וגם אם הן הספיקו להגליד מאז, הן עדיין כאן כמזכרת. כשאני מסתובבת אליו, הדמעות בעיני מאיימות להתפרץ.
"טעות? עשית טעות?" אני דוחפת אותו לאחור. "אתה חושב שזה מספיק? אתה חושב שתגיע הנה, תגיד כמה מילים יפות והכל יסתדר ויחזור להיות מה שהיה? למה בכלל אתה רוצה את זה? מה קרה?" אני צועקת עליו. בטוח קרה משהו. בטח מישהי זרקה אותו והוא רוצה להחזיר לעצמו את הביטחון. אני בטוחה בזה. בא לי להרביץ לו. ממש. בא לי להכאיב לו. לפגוע בו. להחזיר לו על מה שעשה לי. אני ממתינה שיענה לי. אבל אז קורה משהו אחר.
"הכול בסדר כאן?" קולו המעצבן של ג'ק השחצן נשמע מאחוריי ואני קופאת במקומי. לא לא לא. זה לא קורה לי. האם הוא ראה אותי עכשיו משתוללת ומאבדת את העשתונות על אריק?
אני לוקחת נשימה עמוקה, מעלה חיוך מזויף על שפתיי, מסדרת בחטף את שערי הפרוע ומסתובבת אליו.
"היי ג'ק, הכל בסדר. פגשתי כאן חבר מהעבר."
תלך בבקשה. תלך מכאן.
אבל ג'ק מציץ לעברו של אריק מעבר לכתפי. "היי, אני ג'ק." הוא עוקף אותי, ניגש אל אריק ומושיט יד ללחיצה. אריק לוקח אותה. לא יאומן.
"אני אריק. אריק האנט."
אני מגלגלת עיניים.
"זה לא נראה וגם לא נשמע שהכל בסדר כאן. אתה בסדר?" ג'ק שואל את אריק ועכשיו בא לי להרביץ גם לו.
"כן. אני חושב שפשוט הפתעתי את רוזי."
"מאיפה אתם מכירים?" ג'ק שואל ואני נעמדת לידו, כשאני מתערבת בשיחה.
"מכירים מהעבר." אני עונה ומנסה להישמע הכי סתמית שאפשר.
"אהה," ג'ק אומר ואני בוחנת את המבט הזחוח שמתפרס עכשיו על פניו. זה מבט של 'אני מבין מה קורה כאן ואני מתכוון לערבב את הסירים האלה.' אני רוצה להסתלק משם, אבל אני גם צריכה להפריד בין שניהם, שלא ידברו ביניהם. אני בוחרת במהלך הכי לא הגיוני והכי מוזר עבורי.
"בוא ג'ק, נלך מכאן." אני שולחת יד היישר לכף היד שלו ובמקביל גם מבט מתחנן.
"אוקיי, היה נעים להכיר, אריק." ג'ק אומר ומהדק את כף ידו על שלי. אני נושמת לרווחה.
"ביי אריק," אני מדגישה את המילים באופן כזה שהוא חייב להבין שאני לא רוצה לראות אותו שוב. אני מושכת אחריי את ג'ק משם.
במבט האחרון הזה שאני נותנת לאריק אני רואה שהוא בהלם. הוא מרים בקושי יד לשלום וכשהוא אומר משהו ג'ק ואני כבר רחוקים מידי לשמוע.
וטוב שכך.